סמ"ר משה אוחיון ז"ל

קורות חיים

בן זיוה ז'קלין וניסים. נולד ביום י"ח בתמוז תשל"ד (8.7.1974) בעפולה. בן שלישי למשפחה בת ארבע ילדים. ילד חייכן, שובב מעט, ערני ופעיל. כבר מילדותו בלט בחוש טכני ובתבונת כפיים. משה למד בבית-הספר היסודי "בית-זאב" בעפולה ובבית-הספר התיכון לאמנויות בקרית החינוך על שם בן גוריון. משה בלט במיוחד בענפי הספורט. וזכה במספר תעודות של ספורטאי מצטיין. כמו כן שיחק כדורסל בקבוצת הנוער ובמסגרת זו גם יצא לגרמניה לתחרות כדורסל.

בשלהי חודש נובמבר 1992, גויס משה לשירות חובה בצה"ל והוצב בחטיבת גולני. לדברי חבריו הגיע משה לצבא חדור מוטיבציה גבוהה במיוחד, ולאורך כל שירותו הצליח למצוא את הדרך הנכונה בין רצונותיו וציפיותיו לבין צרכי המערכת הצבאית ודרישותיה. הוא סיים את מסלול הטירונות בפלוגת ההנדסה של חטיבת גולני, נשלח לקורס נהגי נגמ"שים והמשיך את מסלולו הקרבי באימון המתקדם של החטיבה. משה קיבל דרגת סמל ונשלח להרחיב את הכשרתו הקרבית בקורס מש"קים של חיל-ההנדסה וכן בקורס רגמים. בסיום מסלול זה נשלח לשרת כלוחם ומש"ק מרגמות בפלוגת ההנדסה של חטיבת גולני. פעמיים במשך שירותו שהה משה עם יחידתו בלבנון תקופות ממושכות בפעילויות מבצעיות. לדברי מפקדיו השקיע משה בכל שעשה את המירב. גילה אחריות, חריצות ומסירות. מעולם לא התלונן ותמיד בלט בנכונותו להגיש עזרה ותמיכה. בתקופה זו, נוצר קשר חברי, הדוק, אוהב ויפה עם חברתו ערבה. משה התקדם בסולם הדרגות הפיקודי עד לדרגת סמ"ר.

ביום כ"ד בשבט תשנ'ה (25.1.1995) נפל בקרב בלבנון במוצב ריחן, ברצועת הבטחון בדרום לבנון. במהלך הקרב, בעת שהכח ירה פגזים לעבר מחבלים, אירעה תאונה מבצעית כשפגז התפוצץ בקנה המרגמה וגרם למותו של משה. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בעפולה. הותיר אחריו הורים, אחות מירב ושני אחים גולן וסהר. בן עשרים היה בנופלו.

במכתב תנחומים למשפחה, כתב מפקד היחידה: "...עמדת המרגמות במוצב ריחן הינה העמדה הפעילה ביותר ברצועת הבטחון. על עמדה זו פיקד בנאמנות בנכם משה. צוות המרגמה, בפיקודו של משה ביצע ירי לעבר המחבלים... משה ייזכר כאדם, שאהב את החיים והם החזירו לו אהבה. צנוע, נעים הליכות, איש ללא משוא פנים... משה היה כמו "מים שקטים חודרים עמוק" במובן החיובי ביותר של המילה... אנו נמשיך לחנך את לוחמינו בדרכו של משה, דרך של מסירות וצניעות..." משה היה שר תמיד את שירו של בועז שרעבי "מי ידע שכך יהיה": "נחזור אל הבית/ נחזור אל החברים / נפשוט מדי זית/ ונחזור לימים כלפנים".