קורות חיים
בן זהבה ואשר. נולד באשדוד, ביום כ"ז בתמוז תשל"א (20.7.1971), בן בכור בין שלושה ילדים במשפחתו. עד כיתה ח' למד יוסי בעיר הולדתו, בבית-הספר היסודי "יהלום", ובבית- הספר "נווה הרצוג". מכיתה ט' עד י"ב למד ב"אור עציון" במרכז שפירא, ובמקביל, היה פעיל בתנועת "בני עקיבא".
יוסי היה תלמיד מצטיין ומנהיג חברתי שלחם למען הצדק. הוא אהב פשטות ויושר, היה צנוע והסתפק במועט, הוא דרש מעצמו ומזולתו שלמות. אהב לקרוא את כתבי עגנון, לרכב על האופנוע שרכש ולהקשיב למוזיקה עברית. הוא היה קשור לבני משפחתו שהרבו להוועץ בו והיה בעל ערכים ועקרונות. המדינה היתה עבורו ערך עליון.
עם סיום התיכון בחר ללמוד במכינה הקדם-צבאית של ישיבת "בני דוד", ביישוב עלי. מילדותו, סיפרו חבריו, בלט יוסי בתכונותיו המיוחדות - ממעט במילים, ישר, רציני, נאמן לעצמו ועומד על שלו. גם שובב גדול היה, "אבל מאחורי כל תעלול עמד שיקול הדעת הבריא שלו. השכל הישר. היה מחשב מראש את כדאיות המחיר הצפוי מול פריצת המסגרת. הוא לא היה 'שטותניק' כמונו. מעולם לא איבד את הראש. תמיד אמרנו שכשנגדל, יוסי יהיה אחראי עלינו, גם בעוד עשרים שנה... הוא היה המלט המלכד של הכיתה כולה. בעל אמת פנימית יוקדת, כבושה ומתפרצת מול כל העולם כולו, ללא חשבון של דרגה ומעמד. הוא היה המנהיג הבלתי מוכתר, הנושא והנותן עם הממסד בשם כל הכיתה".
במכינה הקדם-צבאית בעלי התבלט יוסי בגישתו הרצינית והיסודית לחומר הנלמד, ובמקביל, הכין עצמו בכל מאודו לשירות קרבי ביחידה מובחרת. הרב חיים וידל, מישיבת "בני דוד", תיאר אותו: "שקט וביישנות, קשב ודריכות, רצינות ואחריות, הוד פנימיות והדר אצילות, גבורה, וביסוד הכל ומעל לכל - יושר... כל אישיותו התאפיינה בדריכות מתמדת, ולעתים גבלה במתח פנימי גבוה, כתו אופי קבוע. דריכות, השוללת על הסף, בעצם מציאותה, כל שמץ של רפיון ודלדול, עצלות וקהות, אלא מעוררת וממריצה, מדרבנת ומעודדת".
יוסי התגייס לצה"ל באוגוסט 1990, לגולני, ומלכתחילה היה ברור לו, כשם שהיה ברור למפקדיו ולחבריו, שהוא יגיע רחוק, בזכות תכונותיו המצוינות ובזכות המוטיבציה הגבוהה שלו. לאחר שסיים מסלול בסיירת, הלך לקורס קצינים ובחר להמשיך כמפקד, דווקא באחד הגדודים. "לסיירת," אמר, "מגיעים החבר'ה האיכותיים. האתגר החינוכי נמצא בגדודים." בפלוגה המסייעת של גדוד 51, היה אהוב ונערץ על כולם. התחיל כמ"מ, המשיך כסמ"פ ובאופן צפוי וטבעי הגיע עד לתפקיד המפקד של הפלוגה המסייעת הגדודית, בו שירת בקבע שנתיים ושלושה חודשים, עד נפילתו.
הוא היה קצין יוצא דופן ושימש לחייליו מושא לחיקוי והערצה. הוא ויתר על צרכיו האישים למענם, דאג להם כאב ובמשך תקופות ארוכות בהם שרתו בדרום לבנון, ויתר על חופשותיו. הוא היה מעורב במספר תקריות שבהן פעל בקור רוח ובתבונה מבצעית מעולה.
"היו בך כל התכונות שצריך שיהיו במפקד. התכונות שכולנו שואפים אליהן, ואתה כאילו נולדת אתן" - כתב אל"ם משה קפלינסקי, מח"ט גולני לשעבר, בספר שהוצא לזכרו. "היית מקצוען ולא מתפשר, למדת ושיננת, לא חסכת כל מאמץ כדי לדעת הכל. היתה בך דוגמה אישית מוחלטת. לא רק שלא ויתרת לעצמך, תמיד ידעת לדרוש מעצמך יותר מאשר דרשת מפקודיך. היית הראשון לצאת לפעילות, הראשון להתעורר בבוקר, והאחרון לצאת הביתה... לא בכדי ייצגת אותנו דווקא אתה בעת ביקור הממשלה בצפון. ראינו כולנו קצין מקצועי, אמיתי, ישיר וכן. לנו זה קרה מזמן, אבל חברי הממשלה נשבו כולם בקסמיך". סמח"ט גולני, צפריר בן זאב, כתב: "...זן נדיר של קצין ואדם - צניעות, ביישנות, יושר אזרחי, ביקורת עצמית נוקבת, מפקד שאהב את חייליו ומעולם לא דרש מהם תודה על מעשיו ואף לא דאג שיידעו כמה הוא טורח ועושה למענם. יוסי, נעמו לי השיחות אתך ולמדתי ממך רבות. אתה - שהיית צעיר ולכאורה חסר ניסיון - בצניעותך, בדבקותך, במקצוענות שלך, באהבת החיילים, לימדת אותי קצין מהו".
שבוע לפני שחרורו יצא בראש חייליו לתספק ולהחליף כוח בריחן שבגזרה המזרחית ברצועת הביטחון בדרום לבנון. בדרך נפגע הנגמ"ש שלו ממטען צד. הוא נפל ביום כ"א בתשרי תשנ"ו (15.10.1995). עמו נפלו חמישה מחייליו - סמ"ר גיא שלם חדד, סמ"ר אייל שמח, סמ"ר אייל דרור, סמל יותם ענבר וסמל יאיר ברק. בן עשרים וארבע היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, אח - ישי ואחות - תמר. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד.