קורות חיים
בן תמר ופטר. לירון נולד ביום ב' בטבת תשל"ה (15.12.1974) בתל- אביב, לאמו. בהיותו בן שלוש עבר עם אמו, שנישאה לפטר לנג, לקיבוץ גבעת חיים איחוד. לירון אומץ על ידי פטר והיה לאחיהם של ערן, בני ודורון. כבר בינקותו ניבאה לו הרופאה עתיד של "מנהיג כנופיות". ואכן, כבן מזל קשת, היה לירון ילד של ניגודים, של קיצונויות, ילד היפר-אקטיבי, שצריך לחקור כל דבר לעומקו ולקבל הסברים מספקים, ילד שלא יודע משמעת מהי, ועושה תמיד את הנכון בעיניו. כילד 'שובר מסגרות' התמיד בנקיטת עמדות לאו דווקא מקובלות על המבוגרים שבחבורה. תחביבו העיקרי היה כדור-מים.
לירון למד בבית-הספר היסודי "משגב" בקיבוץ ובבית-הספר התיכון "חוף כרמל" בקיבוץ מעגן מיכאל. אך בית- הספר היה "קטן עליו", כהגדרת אחיו והוא החליט, לאחר חיכוכים לא מעטים, להפסיק את לימודיו באמצע כיתה י"א, לאחר שווידא כי הפסקת לימודיו לא תמנע את גיוסו ליחידה מובחרת. חברה מהקיבוץ כתבה עליו: "ראיתי אותך כמו בספרים/ בועט ומורד בכל המורים/ אך אני הכרתי את לב הזהב/ שכל כך כל כך אהב./.. אהב את החברות כערך מקודש/ אהב לתת פרח לדש/ אהב לשמוח, אהב לפרגן, אהב על המולדת להגן".
לירון עבד בענף גידול ההודים כבר מכיתה ח' ולאחר שעזב את בית-הספר התמסר לכך עד לגיוסו. על אף שהפסיק לימודיו, גילה מעורבות רבה והיה לרכז החברתי של בני כיתתו, שכינו אותו בחיבה "לירוי". לירון בלט בכשרון הכתיבה שלו, וכבר בגיל עשר כתב סיפורים והיה לכתב צעיר בעיתון "משמר לילדים". כשמלאו לו שתים עשרה שנה, פנה בעקבות אחיו, בני, לנבחרת הכדורמים של הקיבוץ, בה היה חבר עד לגיוסו. נוסף על הספורט, היו לו שתי אהבות גדולות - הקריאה והמוסיקה. הוא קרא כל ספר ואהב להאזין למגוון רחב של מוסיקה. אחד מחבריו לכיתה בקיבוץ כתב עליו "לירון היה בעיני, בראש ובראשונה, אמיתי. לירון רצה להרגיש כל דבר עד הסוף".
לירון היה נכד מסור לסבתו, והקפיד לבקר אותה ולשתף אותה בחוויותיו בכל הזדמנות. במכתב מהצבא, כתב לה: "נכון מה שאומרים, שבצבא (ובייחוד בגולני) נפגשים כל המוצאות, כל העדות, דתיים וחילוניים, עולים חדשים וכל מה שיש בארץ. בהתחלה קצת קשה להתרגל, אבל אחר כך זה מאוד מעניין ומאוד מוסיף להכיר אנשים שונים ממני במוצאם, באמונתם ובהשקפותיהם". סבתו כתבה עליו: "היית ילד נונקונפורמיסטי, הגדולים לא תמיד אהבו זאת. אולם אתה הלכת בדרכך והוכחת את עצמך. ככל שנערמו הקשיים, כן הגדלת את מאמציך להתגבר עליהם. היית ילד מחונן... פעמים רבות היית שואל שאלות פילוסופיות, שגם לגדולים לא היה מענה עליהן. זכית לידידות ורעות טובה בין חבריך בבית-הילדים ובבית-הספר..."
לפני גיוסו, התפתחה אהבה בינו לבין חגית, בת הקיבוץ.
ללירון היה ברור שהוא הולך להיות "הכי קרבי שאפשר". הוא התעקש על שירות ביחידת חי"ר והעלה לשם כך את הפרופיל הרפואי שלו. ואכן, עם גיוסו לצה"ל, בשלהי מרץ 1993, התנדב לשרת בפלוגת "עורב" בחטיבת גולני. על אף שסלד ממסגרות ולא אהב את המסגרת הצבאית, הקפיד לתפקד בתוכה היטב. חבריו בצבא סיפרו, כי לירון היה חייל שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. אדם שאליו אפשר לפנות עם כל בעיה ושאלה. הוא סיפק פתרונות, וגם דרש הסברים לפתרונות של אחרים. לירון ניסה תמיד למצוא את הדרך הנכונה ביותר לעשות את הדברים, ואם האנשים שסביבו לא הסכימו אתו, התעקש להבהיר שהוא צודק, ואף הצליח להסביר את עצמו ולשכנע. הוא היה בעל חוש ביקורת מפותח, ודאג תמיד גם לפרטים הקטנים. תמיד שימש כאיש קשר, "מתווך", בין חבריו לצוות לבין סגל המפקדים. מפקדיו ראו בו לוחם מקצועי ומצטיין, המתנדב ראשון לכל משימה, השואף להגיע לשלמות הביצוע. מפקד הצוות שלו בצבא כתב עליו "מעטים החיילים שנטעו בי תחושת אמון ויושר פנימי כמוך - אותם אלה שעושים את הדברים מתוך הבנה ורצון ולא מתוך פחד או הכרח. כשסיפרתי עליך לאחרים, נהגתי להשתמש בביטוי 'כבר לא עושים כאלה יותר'. בהתמדה ובמאמץ רכשת לך מעמד של מוביל בצוות. כבר בשלבי המסלול הראשונים ידעתי שתהיה מפקד וקיוויתי שתוכל להמשיך אחרי". אך לירון לא רצה להיות מפקד, וסירב לצאת לקצונה. הוא העדיף להיות מדריך ואכן, תפקידו האחרון היה הדרכת צוות צעיר.
ביום כ"ט באדר ב' תשנ"ה (31.3.1995) נפל לירון בקרב בלבנון על הגנת יישובי הצפון. הצוות שאליו הצטרף נתקל בחוליית מחבלים בדרום לבנון. לירון קם כדי להשליך רימון וצרור יריות נורה בבטנו. הוא נפטר לאחר כחצי שעה. לירון לא היה אמור לעלות למבצע זה בלבנון, אך בדרכו האופיינית התעקש על כך. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוצו, גבעת חיים איחוד. בן עשרים היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים וחברה. לאחר נפילתו הועלה לירון לדרגת סמל ראשון.
במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "רצינותו, פיקחותו, רגישותו לצורכי הזולת, הם שהפכוהו למפקד מעולה הנערץ על חייליו. בעקבות כך נבחר לירון להיות סמל המחלקה של חיילי הוותיקה, הצוות המוביל את הפלוגה, תפקיד אותו, לצערנו, לא הספיק לבצע... לירון גילה אומץ לב בהיתקלות עם חוליית מחבלים מטווח קצר, כאשר קם ממקומו תחת אש על מנת לזרוק רימון לעבר המחבלים ובכך להגן על פקודיו. התנהגות זו ראויה לציון ולהערכה ותשמש מודל לחיקוי במשימות הפלוגה בעתיד." ה"בוס" שלו בהודייה, עוזי לס, שליווה אותו מכיתה ח', כתב: "לירון, שיר אמיתי. מנגינה תוססת, שהסתיימה לפני שהפכה לסימפוניה. ...ילד מוכשר, מחשבה חריפה, בוגר במחשבותיו יותר מאשר בהתנהגותו ובגופו. כך נפגשנו. עקבתי אחר גדילת הפרח הזה, ופתאום זה בכלל עץ. הגוף כמו גזע חזק והחיוך כמו פרח ענוג. בצבא הגיע לירון לבשלות כזו נפלאה, ממש הרמוניה בין גוף חסון לנפש בריאה. מקרין שלווה, שלמות, כוח וחיוך". ומתוך דברים שכתב חברו, גיא פלג: "כואב לי לאבד חבר כמוך/ שיודע לצחוק ויודע לבכות/ כואב לי לאבד אח כמוך/ שיודע לדבר, להתעניין, לשאול, ויודע לשתוק./ כואב לי לאבד בן כמוך/ שאפשר היה לדחוף קדימה במעלה תלול,/ בסיומו של מסע מפרך./ וכואב לי לאבד אבא כמוך/ שידע לשים יד, לחבק, ולהגיד 'קטן עליך'". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו.