קורות חיים
בנם של אתי ובנצי. נולד ביום ט' בחשוון תשנ"ד (24.10.1993) ביישוב אלקנה שבשומרון. אח לזהבית ונועה.
בעל לרויטל ואבא ללביא ואורי.
מרדכי, שנקרא בפי כול מוטי, גדל והתחנך באלקנה. הוא למד בבית הספר היסודי "בית חינוך כרמים", ובתיכון למד בישיבה התיכונית "אמי"ת כפר גנים" בפתח תקווה.
ילד שובב ופיקח עם עיניים מאירות ולב מלא חמלה ונתינה, שראה תמיד את האחר וביקש לעזור בכל צורך ולמלא כל מחסור. כנער, התחנך בתנועת בני עקיבא והיה חבר בשבט "הגבורה". בנוסף, התנדב בעמותת "קו לחיים" המספקת מענה לילדים עם נכויות מורכבות ותסמונות נדירות. כשהיה בן שלוש-עשרה, ארגן בר-מצווה לאחד החברים בכיתה שלא היה מי שיעשה זאת עבורו.
שנות לימודיו בישיבה התיכונית היו שנים משמעותיות, במהלכן התבגר והתעצב. הרב פירון, ראש הישיבה, סיפר על התהליך שעבר: "פעם אחר פעם נקטת במעשי קונדס, בת צחוק תמימה ליוותה אותם... ופתאום, לקראת סוף ימי התיכון, משכת את עצמך. בראת את עצמך מחדש. לימדת את כולנו מהו כוח רצון. הפכת למנהיג. לימדת את כולנו כוחה של שליטה ובחירה, אחריות אישית וצמיחה... לא ויתרת על בת הצחוק, לא הפסקת לשמח אותנו. הלב הענק שלך, החברות הבלתי מתפשרת שלך, השתלבו בצורה מושלמת באישיותך הנשגבת. בשיחות אישיות עם חברים התגלה גובה קומתך, עומק מחשבתך, רגישותך. היית מופת של רעות וחברות".
לאחר סיום לימודיו בישיבה התיכונית למד במכינה הקדם-צבאית "עֹצם" במושב נווה בדרום.
ב-21.7.2013 התגייס לצה"ל ושירת בסיירת של חטיבת "גולני". מהר מאוד בלט באופיו וביכולותיו ויועד לפיקוד. הוא יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתות), שימש כמפקד כיתה וכסמל מחלקה ובהמשך יצא לקורס קצינים. כקצין, מילא מגוון תפקידים החל ממפקד צוות, סמ"פ והתקדם למ"פ (מפקד פלוגה) בגדוד 13 של גולני, בבא"ח ובמבצעית, מ"פ בקורס הכשרת מ"כים בביסל"ח 17 ומ"פ בסיירת גולני.
מוטי היה לוחם ומפקד אמיץ, מחושב, ממוקד ושקול, שתמיד פעל לטובת הצבא והמדינה. הוא היה מאוד הישגי ודחף גם את חייליו להישגים. תמיד אמר להם שעל כל אחד לנפץ את תקרת הזכוכית של עצמו ולשאוף גבוה יותר. לצד זאת, התנהל מולם בהמון רגישות ועדינות. הוא טען שמפקד צריך להוביל את חייליו, להתמסר להם ולהיות להם כאב וכאם, ואכן חייליו נהגו לקרוא לו "אבא מוטי".
באחד הימים, הכיר לו אחד מחבריו את רויטל, שהייתה גם היא קצינה. כבר מהפגישה הראשונה השניים ראו זה בזו עתיד משותף, ומאז לא נפרדו. "הם היו החברים הכי טובים, האוהבים הכי קרובים, הכי חזקים ביחד. זה היה הכוח שלהם", סיפרה אתי, אימו של מוטי.
ב-2016, כשמוטי היה בן עשרים ושתיים וחצי, השניים נישאו. גרו ביישוב אלקנה, ב-2019 הביאו לעולם את בנם הבכור, לביא.
באוקטובר 2021 סיים מוטי את תפקידו כמ"פ סיירת גולני ויצא ללימודים מטעם הצבא. הוא למד לתואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים ב"אוניברסיטת אריאל" שבשומרון ולאחר הלימודים היה אמור לחזור לצבא לתפקיד סמג"ד (סגן מפקד גדוד) בחטיבת גולני.
הלימודים אפשרו לו להיות הרבה יותר בבית ועם המשפחה. הוא ורויטל עברו להתגורר ביישוב חוות יאיר שבשומרון, תכננו לבנות בית וביוני 2023 התבשרו כי רויטל בהריון שני.
על אף שהוקיר כל רגע עם המשפחה, מוטי לא חשב לרגע לעזוב את הקריירה הצבאית התובענית. אחד מחבריו ליישוב סיפר: "בכל פעם שאמרתי לך: 'אחי, תראה איזה טוב האזרחות עושה לך, תראה איך אתה פורח', אמרת לי: 'אני נמצא במקום שצריכים אותי'. ואשכרה לא עניין אותך, היית מוכן לשים הכול בשביל המדינה שלנו".
דידי, חברו מהישיבה התיכונית, כתב אחרי מפגש של בני הכיתה: "במפגש מוטי דיבר על החוויה שלו בצבא כמ"פ. היה ניתן להרגיש בקלות שהמעורבות שלו בצבא חרגה הרבה מעבר לפלוגה שלו הספציפית, אלא באמת הביע אכפתיות ומעורבות בבניין הכוח של צה"ל כולו. מוטי היה אדם מיוחד. פיקח וחכם בצורה לא רגילה. שאלתי את מוטי במפגש שלנו מה גורם לו להישאר בצבא... מוטי אמר שמה שמעניין אותו ומשאיר אותו שם זה רק להציל את האנשים. שאלתי אותו: 'אתה מתכוון להציל את האנשים בקרב?' אז הוא אמר לי: 'גם זה, אבל זה לא העיקר. מבחינה מבצעית כבר ראיתי הכול, אבל מבחינתי העיקר זה מה שאנחנו מצליחים לעשות לאנשים בצבא. אנשים שאם לא היו מתגייסים לגולני היו חיים חיי פשע ועוני, מתוודעים בצבא לכוח ולעוצמה שלהם לנווט את חייהם, וחיים חיי משמעות ותרומה לקהילה'".
מוטי היה אדם של עשייה. בפשטות ובצניעות שאפיינו אותו, ניסה במעשיו להיטיב עם הסביבה ולשפר את הקיים. תמיד היה הראשון להיענות לכל קריאה ובקשה, החל ממתן טרמפ, דרך סיוע במעבר דירה וכלה בתיקון תקלה.
לא תמיד הרבה במילים, אך כשאמר את שעל ליבו, ידע לדייק ולקלוע למטרה. באחד הקורסים שעבר בצבא, התבקש כל חייל לכתוב משפט שמייצג אותו. מוטי כתב: "אני זה אתגר ואתגר זה אני". דרכו לא תמיד הייתה קלה, אך הוא אהב אתגרים, צמח מהם והתמודד איתם בהצלחה.
באותו קורס כתב לעצמו: "אני רוצה להיות אדם שלם עם עצמי. שמצליח להשפיע על חבריי והכלל, גם מחוץ לצבא. אני רוצה לעשות טוב לחברה, להשמיע את הקול בצורה נכונה ולייצר אחדות".
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ. תוך כדי חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה המלחמה.
מוטי התעורר בבוקר שמחת תורה בביתו שבחוות יאיר. ברגע ששמע על המתקפה יצא לתדריך של כיתת הכוננות של היישוב. מהר מאוד הבין מה קורה והחליט שהוא לא מחכה שיקפיצו אותו. הוא חזר הביתה, לבש מדים, לקח את האקדח האישי שלו ויצא דרומה. בדרך, עבר בבית הוריו באלקנה ולקח את האפוד שלו ואת הציוד הצבאי. אימו ניסתה לעצור אותו ואמרה לו: "יש לך אישה בהריון וילד, לא קראו לך". מוטי ענה שהיא לא מבינה את חומרת המצב, נפרד ממנה ונסע.
בדרך, דיבר עם קצינים נוספים בגולני שהיו כמוהו בתקופת לימודים. הם קבעו להיפגש בצומת גילת שליד אופקים ומשם להמשיך יחד לפלוגות של גולני שהיו אז במוצבים בעוטף עזה. אחרי שחבר לחבר ליחידה, החלו להתקדם לעבר קיבוצי העוטף. בצומת מעון, פגע טיל RPG ברכב שנסע לפניהם. מוטי וחבריו השיבו אש ונלחמו שעה ארוכה במחבלים שארבו במקום.
בשלב מסוים, כשהמצב כבר היה בשליטה והתברר שדרושים כוחות נוספים בקיבוץ רעים, החליטו לצאת לשם ולהמשיך לכיוון הקיבוצים ומפקדת גולני בעוטף.
מוטי וחבריו קיבלו ידיעה שבקיבוץ רעים מתחולל קרב קשה מול אזרחים, מיד כשנכנסו לקיבוץ ירו מחבלים על הרכב. מוטי פיקד על הכוח שפרק מהרכבים, החזיר אש והתחיל להתקדם לעבר שכונת הצעירים, בה התרכזו מחבלים רבים.
במהלך הקרב, תוך שהם עוברים מבית לבית, מטהרים את הבתים ממחבלים ואף מחלצים בן ערובה מדירתו, נפצע מוטי מרסיס בעין. למרות הפציעה המשיך להילחם, אבל אז נורה פעם נוספת בכתף והבין שלא יוכל להמשיך להוביל את הכוח. הוא העביר את הפיקוד לאחד הקצינים האחרים, מסר את הווסט והקסדה לקצין שהיה ללא ציוד ונסוג במטרה לפנות פצועים לאחור, אך אז נורה צרור יריות מאחד הבתים, ומוטי נפגע בגבו ונהרג במקום.
רב-סרן מרדכי מוטי שמיר נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ותשע בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באלקנה. הותיר אחריו אישה בהריון, ילד, הורים ושתי אחיות.
ארבעה חודשים לאחר נפילתו ילדה רויטל את בתם, אורי, שאת שמה הספיק מוטי עצמו לבחור.
"אהוב שלי", ספדה לו רויטל באזכרת השלושים לנפילתו, "זאת הפעם הראשונה בחיים שלנו יחד שאנחנו לא מתראים כל כך הרבה זמן... רציתי לספר לך שחזרנו הביתה, אבל הבית אינו אותו בית. אתה נמצא וחסר בו בכל מקום וכל דבר מזכיר אותך. אפילו ויתרתי לך על הצד הטוב במיטה ועברתי לישון בצד שלך, העיקר שתחזור ותפתיע... אישי האהוב, בעלי שלי – אני גאה בך על הלחימה ההרואית שלך בשבת שמחת תורה. במותך הצלת הרבה אזרחים והגנת על המדינה...
"אבל יותר מכך שאני גאה בך על הלחימה, אני גאה במסירות ובשליחות הגדולה שלך. גאה על החיים שבחרת, לצידי, כפרטי שלי, ומחוץ לבית על היותך של הכלל... תמיד האמנת בצדקת דרכך ועשית זאת בדרך של ענווה וכבוד לאחר. שמת את טובת הכלל לפני טובתך האישית, כך גם במותך. גאה במי שהיית, ובמי שתהיה פה לעד. גאה להיות אשתך, לעד".
תומר, שהיה חייל שלו, ספד: "זכינו להכיר אדם מיוחד, מפקד הצוות שלנו שלימים הפך להיות בשבילנו משפחה אמיתית. אדם שלימד אותנו כל כך הרבה על מנהיגות, על רעות, על משפחה, על אהבת האדם והארץ".
"הסתערת בקרב, נסוגות לאחור מכל מחלוקת", ספד לו הרב שי פירון, "היית משכין שלום חברתי, מפעל אישי של אחווה. התעקשת על גולני, כי רצית להתחבר לרבבות עמך בית ישראל. ידעת לחבור לכל אדם, לא רק את עצמך משכת כלפי מעלה, את כל הסביבה משכת. לא הבחנת בין דתיים לחילוניים, בין שמאל לימין, בין אליטות לעם אשר בשדות. כולם היו אחיך, כולם היו חבריך. מוטי לימד אותנו איך היה ראוי שנחיה. מול החברים, היית רחום. מול האויב – 'מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה'".
"אמא שלי בת השמונים ושש הייתה בממ"ד באותה שבת נוראית, המחבלים התדפקו על הדלת שלה", כתבה בת קיבוץ רעים לרויטל לאחר נפילתו של מוטי. "אין מספיק מילים כדי לבטא את גודל ההערכה והתודה שאני חשה כלפיו. בתוך כל האסון העצום הזה, גבורת הלב והמסירות שלו – מפעימים". בהודעה אחרת נכתב: "אין לי מילים. עצובה וכואבת איתך על האובדן הגדול. מוטי הציל אותנו. אנחנו זוג עם שתי בנות קטנות".
פעולות רבות נעשו להנצחתו של מוטי, בהן:
ביישוב אדורה הוקם מצפה לזכרו, וביישוב חוות יאיר הוקמו מצפה וכן גינת מוטי, אל מול נופי השומרון שאהב.
בנקודה בה נפל בקיבוץ רעים הוצב שלט זיכרון, ובמכולת הקיבוץ מוקם דפיברילטור לזכרו.
נכתב ספר תורה לעילוי נשמת מוטי, ונערכו מגוון פעילויות הנצחה בתחום גמילות חסדים.
במסגרת פרויקט "לגעת באור שלהם" הופק סרט לזכרו, בשם "אני הוא אתגר ואתגר זה אני". הסרט ניתן לצפייה ביוטיוב. סרט נוסף לזכרו, בשם "אני הוא האתגר", נוצר עבור המועצה המקומית אלקנה, וגם הוא ניתן לצפייה ביוטיוב.
סיפורו של מוטי הונצח בפרויקט "מלחמה של גיבורים", המתווך את סיפורי הגבורה של הלוחמים לילדים. הסיפור נקרא "צוות מוטי".
יאיר גזית, שהיה חייל שלו, כתב והלחין לזכרו את השיר "יש מלאכים בחוץ". השיר ניתן להאזנה ביוטיוב. שיר נוסף לזכרו, בשם "אין סוף" נכתב על ידי רויטל, אשתו, ועל ידי הזמרת והיוצרת טוהר גדסי. גם הוא ניתן לצפייה ביוטיוב.
הופקו מדבקות עם מילותיו של מוטי, הן מופצות בכל רחבי הארץ והעולם.
עמודים לזכרו, הכוללים תמונות, סרטונים וסיפורים, נפתחו באתר memoriz.plus ובאתר remember.bio. בנוסף, נפתחה קבוצת פייסבוק בשם "לזכרו של רס"ן מוטי שמיר הי"ד" ובה זיכרונות, סיפורים ומידע על יוזמות הנצחה שונות וכן עמודי אינסטגרם להנצחתו – העמוד של רויטל אשתו והעמוד remember.moti.shmir.