רס"ל אמיר צימרמן ז"ל

קורות חיים

אמיר בן גבריאלה (גבי) ואליעזר (לייזי). נולד ביום י"ב בתמוז תשל"ח (17.7.1978) בחדרה, אח למירב ז"ל, אלון ושירה. עד שמלאו לו שלוש גרה המשפחה בנתניה ואז שבה לכפר מונאש.

אמיר התחנך בגן הילדים במושב ובבית-הספר היסודי בבית יצחק. בכיתה ז' עבר לבית-הספר ע"ש בן גוריון בעמק חפר, שם למד גם בתיכון.

עם סיום לימודיו התיכוניים, בשנת 1996, יצא לטיול ביוון עם חברים מהכיתה.

צה"ל ביקש לגייס את אמיר לתותחנים אך אמיר התעקש לשרת ב"גולני". ואכן השיג את מטרתו בהחלטיות ובהתמדה והתגייס לצה"ל בנובמבר 1996, ל"גולני". הוא סיים את אימוני הטירונות כחייל מצטיין ושובץ ב"עורב" "גולני". כשנה משירותו הצבאי עשה בלבנון.

עם שחרורו מצה"ל עבד אמיר מספר חודשים וחסך כסף לטיול ארוך למזרח הרחוק, אוסטרליה וניו זילנד. לאחר 14 חודשי טיול שב ארצה כדי להשתתף בבת-מצווה של אחותו שירה.

אמיר השתלב בעבודה בהוצאת הספרים "עופרים" וכשנה לאחר-מכן החל בלימודי הנדסת תעשייה וניהול במכללת רופין.

אמיר בלט תמיד בחיוכו, ילד של חום, אהבה וצחוק, שקסמו השפיע על כל הסובבים אותו. הוא לימד את כולם שאם לוקחים את החיים בחיוך החיים מחייכים אליך בחזרה, ושיש לראות רק את הטוב והחיובי שבאדם.

בשנה השנייה ללימודיו, ביום 25.2.2004, לאחר בחינות הסמסטר, חזר אמיר להמשך שירות מילואים בפלוגה שהיתה בתעסוקה מבצעית במחסום ארז.

ביום ה', ד' באדר תשס"ד (26.2.2004), בשעה 5:15, נכנסו רס"ל אמיר צימרמן וחברו לפלוגה סמ"ר אילן משעלי למשמרתם בעמדת האבטחה במחסום ארז. אילן, שהכיר את העמדה, שם לב כי שער מגרש הגרוטאות, כ-15 מטר מזרחית לעמדה, פתוח במקצת והשניים ערכו סיור אשר לא העלה דבר.

בשעה 6:20, לאחר שהתפזרו כל ערפילי הבוקר, הלך אמיר לעבר השער לבדוק שוב, וכשהתקרב נורה על-ידי מחבלים שהתמקמו בתוך מגרש הגרוטאות. אילן השיב אש לכיוון המחבלים ופגע באחד מהם. תוך זמן קצר הגיעו למקום כוחות נוספים, ביצעו איגוף ותוך כדי קרב הרגו את שני המחבלים.

בסריקות שנערכו למחרת התגלתה מנהרה, שבעזרתה חדרו המחבלים למתחם ארז. בפעילות זו מנע אמיר אסון גדול אך שילם בחייו. אמיר חולץ מן המקום ומותו נקבע לאחר מכן.

אמיר הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכפר מונאש והוא בן עשרים-וחמש וחצי. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.

הקטע "משהו קטן למחשבה" נכתב לזיכרו של אמיר: "לעתים יותר מדי קרובות אנחנו מפחדים ממה שאולי לא נהיה מסוגלים לעשות, ממה שאולי אנשים יחשבו, אם ננסה. אנחנו נותנים לפחדים לנצח את התקוות שלנו. אנחנו אומרים לא, כשבעצם רצוננו לומר כן. אנחנו יושבים בשקט, כשבעצם רצוננו לצעוק ואנחנו צועקים עם האחרים בשעה שהיינו רוצים לסתום את הפה. למה? אחרי הכל, אנחנו פה רק לסיבוב אחד. אין לנו די זמן לפחד. אז מספיק. נסה משהו שאף פעם לא ניסית, קח סיכון. לך תירשם לקבוצת הכדורסל של המכללה, קפוץ קפיצת בנג'י במקום הכי יפה בעולם, תטייל שנה במזרח ואז תמשיך עוד קצת, תיסע להתפלל עם יהודים בהונג קונג רק כדי לראות מקום חדש, לך תמכור ספרים ביום שבת, צא לטיול אופניים ככה סתם באמצע היום, נסה מה שאתה רוצה, תמכור משקפי שמש לאוסטרלים באמצע הלילה, תעשה צעד נועז, תרקוד עד שכרון חושים כאילו אין מחר. אין לך מה להפסיד, אבל יש לך המון מה להרוויח. פשוט תעשה את זה!

אמיר ידע איך לעשות את זה, בואו נלמד ממנו."

יהי זכרו ברוך