קורות חיים
בן אסתר גיטל ויהודה אריה. נולד ביום כ"ב בניסן התשל"ה (3.4.1975) בירושלים. בן שלישי למשפחה בת שבעה בנים. התחנך בבית-הספר היסודי 'חורב' בירושלים, והמשיך את לימודיו בישיבה התיכונית של 'חורב', שם השלים את לימודיו וקיבל תעודת בגרות.
נחשון היה חניך בתנועת הנוער 'עזרא', וברבות הימים הדריך חניכים צעירים. הוא עבר קורס עזרה ראשונה במד"א, והתנדב שם במסירות רבה. מספר עליו חברו לסניף תנועת 'עזרא' ברמות, דודו גלעדי: "נחשון, לא קשה כל-כך להסתדר איתו. להפך. הוא מקרין מאוד את האהבה שלו. אתה בא לסניף, פתאום הוא מגיע, קופץ עליך, חונק אותך, מוריד אותך לרצפה." ומוסיפות יונית פרידברג והדס רזיאל: "לא יודעות אם אי פעם היית מודע לאהבה הענקית שיש לאנשים אליך. בכל מקום שהלכנו - מיד כולם הכירו אותך. כל אחד שעובר הוא חבר שלך מכאן, ומכיר אותך משם. כל אחד זכה לחיוך, לחיצת יד, כאילו הוא החבר הכי טוב בעולם."
נחשון היה החייכן, האופטימיסט, בעל המורל הגבוה והמעודד שבחברה - גם של חבריו, גם במשפחה, וגם של עמיתיו לנשק. הוא טיפל בהמון אהבה ומסירות נפש באחיו הקטן, הסובל מתסמונת דאון.
נחשון גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1993 ובעקבות שני אחיו הבוגרים התנדב ל'גולני'. הוא הגיע ליחידת 'עורב' גולני, ורצה מאוד להיות קצין, דבר שהיה מתגשם כעבור זמן קצר. לאחר הטירונות ולאחר שהוכשר כלוחם עשה בשירות מבצעי בלבנון. כותב מפקד החטיבה: "נחשון התבלט כבר בראשית דרכו בגולני בבסיס הטירונים: החיוך התמידי שלא מש מפניו לרגע גם בעת קושי, הנה התכונה הבולטת בנחשון. תכונה חיצונית אמנם, אך משדרת הכל על עצמתו הרוחנית, בגרותו, תפיסת עולמו והבנתו. נחשון, עם נתונים איכותיים אלו, השפיע על כולנו. בעת שירותו בלבנון, תקופה בה הצטיין כלוחם, התנדב לכל משימה, וידע תמיד לחייך ולהרגיע את הסובבים. גם כשכעס והיה עצוב, ידע נחשון לשדר זאת ברוחו המיוחדת ולהשפיע בכך על חבריו ולא פעם על מפקדיו." כך מתארים אותו חבריו לצוות 1 ב'עורב' גולני: "לא נשכח את החיוך התמידי שלך, אותו חיוך שהקסים את כולם. חיילים, מפקדים וחברים. איך בטירונות הסתובבת עם רס"פים וקצינים כמו חבר ותיק. אותו חיוך שגם בקטעים קשים בטירונות, ביחידה ובלבנון לא נמחק אחרי שמונה שעות שמירה." מספר חברו, אודי בן-נון: "מפקדים אהבו אותו, והוא ניצל את זה. כשהיו נותנים לו עונשים היו ככה מרחמים עליו, היו צוחקים איתו ובסוף מוותרים לו. בטירונות כל המפקדים מפלוגות אחרות, מצוותים אחרים, לא היה להם איתו דיסטנס. עם כולם היה דיסטנס, ורק איתו הולכים צחוקים, היו מסתלבטים איתו כאילו חייל ותיק. קשה לעמוד מול נחשון." ומעיד יניב סימון: "תמיד הקרנת רצון טוב וחוש הומור. הרצון והכוח הפנימי שלך השפיעו עלינו הסובבים אותך. הגובה והמשקל שלך היו קטנים משלנו, אך הוכחת לנו ולמפקדיך כמה גדול אתה."
נחשון היה ילד תמים שחשב רק טוב על אחרים - דבר שלא נתן לו לחשוד במכונית שעצרה עבורו בצומת יהוד, עם נוסעים חובשי כיפות, מוסיקה חסידית בטייפ באוטו, תנ"ך וסידור מונחים על המושב. נחשון נחטף ביום 9.10.1994 על-ידי מחבלים מהחמאס, והוחזק כבן ערובה במשך ששה ימים. כל המדינה התפללה ופעלה לשחרורו. כל העם היה מאוחד ברצון להציל נפש יהודי אחד.
ביום שישי י' בחשוון התשנ"ה (14.10.1994) נערכה פעולה צבאית בבית בו הוחזק נחשון בביר נבאללה, ומפקד הפעולה, סרן ניר פורז, ונחשון הי"ד נפלו בקרב בפעולה זאת. במוצ"ש בחצות הלילה הובא נחשון למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל. כמאה אלף אנשים השתתפו בהלוויה. נחשון היה בן תשע-עשרה בנפלו. הוא הועלה לדרגת סמל לאחר מותו.
השאיר אחריו הורים וששה אחים: חיים, חזי, צחי, אלי, רפאל, ואוריאל.
במכתב תנחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל, דאז, אהוד ברק: "נחשון זכרונו לברכה נחטף ע"י מחבלי החמאס והוחזק כבן ערובה בבית בביר נבאללה, שם נרצח בדם קר עת פרץ כוח צה"ל לבית בניסיון לחלצו. נחשון שירת כלוחם בפלוגת הנ"ט של חטיבת 'גולני', ותואר ע"י מפקדו כחייל ממושמע, שהאמין בצדקת הדרך, התנדב ראשון לכל משימה, בעל תושיה ורמה אישית גבוהה. היה מלא מרץ ושמחת-חיים, אהוד על הסובבים אותו, בעל כושר ביקורת מפותח, מנהיג טבעי. רקם מערכת יחסים מיוחדת עם חבריו, עמיתיו לנשק, ועם מפקדיו ויצר בכך אווירה ייחודית בצוותו".
וספד מפקד החטיבה: "נרצחת נחשון בדם קר. נרצחת על היותך יהודי גאה החי בארצו, על היותך חייל בצה"ל. נרצחת ע"י אלו המנסים לחבל בכל אשר אתה האמנת: בטחון לעם-ישראל במדינתו, קדושת החיים, ההגינות ואהבת הזולת. נרצחת והשארת חלל עמוק של צער ותסכול בחטיבה, ביחידתך ובעיקר במשפחתך. משפחה, לה מסורת גולני מפוארת. תלינו תקוות רבות בנחשון, ביכולתו, בצדקת דרכו ובאמינותו. ציפינו שמלוחם צעיר יצמח ויהיה מודל חיקוי ללוחמים אחרים, כל אלה נגדעו בעודם באיבם."
כתב הרב מוטי אלון, ראש ישיבת 'חורב': "אני רואה אותך כאן נחשון, עם אותו חיוך קבוע. אתה, על מה שאתה נחשון הקטן והגדול, הצלחת לעשות לעם שלם. למדרגה שאליה הצלחת להעלות עם שלם בימים שסועים, קשים, עם החיוך הזה."
כתבו חבריו לצוות 1: "השליחות האחרונה שלך, אחרי כל המארבים ופתיחות הצירים, נהג נגמ"ש או מפקד חוליה, היא לאחד את העם, דבר כמעט בלתי אפשרי, והוכחת שגם לזה את מסוגל."
וכתב חברו ליחידה, שי צרויה: "נחשון, עכשיו כשאני חושב עליך, אני רואה בן-אדם, יותר נכון ילד, עם קסם מיוחד, שבהתחלה לא ראינו את זה ולא שמנו לב, אבל אחרי שעזבת אותנו אני רואה מול העיניים 'אדם גדול' שהצליח לעשות דברים שהרבה אנשים בממדים ובגיל שלך לא הצליחו לעשות ולא יצליחו לעשות.
כמו למשל: לסחוב את הטיל שהיה גדול ממך כמעט פי שניים, ושקל חצי ממשקלך, אבל אתה סחבת אותו כמו ענק".
חבר לצוות, ישראל היימן, כתב: "דבר אחד אני יודע. שהפסדתי חבר. חבר שמקרין חום ואנושיות, אכפתיות ועזרה לזולת, שבחיים לא ראיתי כמותה. חבר שעוזר בלי לעשות חשבונות".
פעולות הנצחה רבות נעשו לזכרו של נחשון. הוריו הוציאו לאור ספר לזכרו ובו דברי משפחה, חברים ומפקדים על דמותו, משולבים בשירי ארץ ישראל. ארבעה ספרי תורה נכתבו לזכרו. נחנך בית-ספר לנדידת ציפורים בלטרון על שמו ועל שם סרן ניר פורז, הוקם על שמו מרכז להבנה וסובלנות, בית-המדרש בבית-הכנסת שבו התפלל נקרא על שמו, הוקמה קרן להשאלת מכשירים נשימתיים לקשישים ותינוקות על שם נחשון וניר, והורים רבים ברחבי הארץ קראו לבניהם על שם נחשון. בירושלים ישנו בניין עבור "שלוה" - מרכז לילדים מוגבלים, הקרוי "בית נחשון".