תאריך:03.08.07
חברים יקרים,
היום, שנה מאז נפל אליאל בננו היקר והאהוב, אנו מוקירים את זכרו.
12 חודשים קשים עברו עלינו, טרופי שינה, ומלאי כיסופים וכמיהה לדמותו המופלאה, הכאב מסרב להגליד ואין תחליף לחלל העמוק שנוצר עם לכתו.
אליאל, אני ניצב כאן, בדומייה ובכאב, מעל המצבה שלך, בבית העלמין, בכפר תבור, הכפר שבו נולדת וגדלת ושכל כך אהבת.
אומרים שהזמן מרפא, אך בתוכי אני מרגיש יום יום עד כמה הפצע כואב, מדמם ומסרב להגליד.
אליאל, תחושת האובדן מנכרת ומעיקה ולא נותנת לי מרגוע.
אני מסתכל עליך בתמונות, זהו כמעט התיעוד היחיד שנותר לנו מדמותך המופלאה.
אינך יכול לדעת עד כמה אתה חסר לי, הלב זועק ומסרב להינחם, עד עכשיו איני יכול לתפוס ולעכל את העובדה שנהרגת ביום האחרון של המלחמה הארורה, מלחמת לבנון השנייה.
גדלת וחונכת להיות לוחם אמיץ, בהמשך דרכך התגייסת לחטיבת גולני, היית לוחם בסיירת, סיימת קורס קצינים והפכת לקצין ומפקד בחטיבה מס' אחת תרתי משמע.
צניעותך ומסירותך המיוחדת במינה, גרמה לחבריך ולכל פקודיך להעריך אותך וללכת אחריך בגאווה ובראש מורם.
יום יום, שעה שעה, ובמשך כל השנה האחרונה מהדהדים בליבי ובראשי זיכרונות ענוגים מתכונותיך ואופייך המקסים והמיוחד, ומאז אני חש ריקנות צורבת בכל חלקי גופי.
אני זוכר את פניך, את החיוך הצעיר והמתוק וכולי מלא בגעגועים.
מהיום שנפרדנו חיי השתנו מקצה לקצה, תחושת האובדן מנכרת, מעיקה ולא נותנת לי שנייה אחת של רוגע.
בן יקר ואהוב שלי, אני רוצה לומר לך שאני חש עד עומק ליבי את חסרונך, תמונותיך צמודות אלי ואני מביט בך בכל הזדמנות אפשרית.
אוהב אותך ומתגעגע
אבא