מוחשי, מוחשיות, כתוב שחור על גבי לבן
אליאל בן יהודה ז"ל, השם רץ במרקע המקולל, עוד טלפון מצלצל לאמת את היגיעה המצמררת.
ואנחנו נאלמים דום.
מסרבים לקבל, מתנגדים למוחשי, הלוא רק לפני רגע קיבלנו טלפון ממך המאשר שלך באופן הגיוני ורציונאלי זה לא יקרה.
המוות מתבל דמויות אדם בהרואיות- אצלך זה כבר היה ככה מלכתחילה.
איזה בחור! הייתה הדוגמא, מושא להערצה, דמות למודל ולחיקוי... מלא באהדת אדם, אהבת חינם, ידיעת הארץ, נתינה, עשייה, ניצול כל רגע עד תום. מי היה מאמין?
כולנו עומדים פה ופשוט לא מאמינים, אני מסרבת להתחבר לצד המוחשי ששב ותוקף אותי, עומד מולי, מתגרה בי, מוחשי, שחור על גבי לבן.
אני מדברת איתך אליאל, אין לא עונה, לא זמין, עכשיו זה אני מול שערי שמיים, הכניסה חופשית.
ואני פותחת את השער ומחפשת אותך, מנסה להיאחז בזיכרון המתעתע בעיני העצומות. הרומן בינינו לא נגמר אליאל, הזיכרון שלך הוא כזה שיישאר לנו צרוב לשנים, ועליו אני אגדל את ילדי וסביבו אני אמשיך להתנהל.
אתה חוזר לאדמה הקדושה עליה נאבקת קשות, נלחמת, טיילת, חווית, הובלת... אל האדמה הזו אנחנו נחזור כנאחזים באילן גבוה, ויורדים לאט לאט לשורשים.
ואני יודעת כי כל עליה לכפר תבור, אל מעוז חפצך ימלא אותי מחדש במי שהיית.
חבר טוב, אוזן קשבת, אדם דגול, הלכת לעולמים, עולמי עד ולעולם תהיה חרוט בלבי, אוהבת אותך, אהבת אמת.
משפחת בן יהודה וניצן, ואליאל המורחבת, תהיו חזקים, נגזר עלינו להתחזק מהמציאות, להתחזק אל מול אבסורד גדול וכך נעשה.
אישיותך כעולה מתהום הנשייה הלוא רק לפני רגע היית איתנו.
החוויות, הזיכרונות, התמונות אופפים אותנו, סביבנו, אתה איתנו, אתה איתי.
אני לא מצליחה לעכל את עובדת היותך בין המתים.