"...אני נשאר ואת עוזבת
רחוקה לא מתקרבת
זיכרון שעולה בי שוב
פרדס רטוב יללת התנים ואת
שהיית אהבת נעורי
ולא הייתי איתך כמעט
כל כך מעט ואמרת לי שאת נוסעת
ואולי לא אראה אותך שוב...
(אהבת נעוריי, שלום חנוך)
והמילים קיבלו משמעות חדשה. ומכינוי 'אהבת נעוריי' מחוייך ומקסים במיילים רחוקים, נשאר זיכרון צורב. ולא אני זו שנסעה. זה אתה שהלכת לבלי שוב.
אני כותבת ומוחקת שורות, כי יש לי כל כך הרבה לכתוב, אבל הכל נראה לי פשוט מדי, לא מתאר כלום. ואולי ככה זה היה, קשר פשוט, טבעי, לא מורכב, לא מסובך, משהו שתמיד היה שם, והיה נדמה שתמיד יהיה. זיכרונות מהילדות, מתערבבים עם הנעורים, ועם ההתבגרות, והתוכניות לגיל 42, לראלי דקר. זיכרון של חיבוק. בכל רגע איתך, יש לי זיכרון של חיבוק. גדול, עוטף, חם, שומר.
אליאל, יקר שלי, חבר שלי, אני לא מאמינה. אתה מביט אלינו מכל התמונות. אתה מחייך. אתה כל כך שם, וכל כך רחוק, ולא נרגיש יותר את הידיים הגדולות שלך מגוננות על כולנו. לא נשמע את הל' הנבלעת שלך, לא נראה את המבוכה שנגרום לך כשנקרא בשמך כשתשחק כדורגל בכפר, לא 'תחזיר' לנו, כשתחבק אותנו מזיע כולך, לא תשב איתנו בטקסי יום הזיכרון ותביט נרגש באמא שלך מדברת על דודך, ולא תבחין כשאנחנו כולנו נביט בך.
לא תראה את המבטים התלויים שלנו, האוהבים שלנו, המחבקים שלנו, כשאתה לידנו. לא תדע כמה אנחנו גאים בכל מה שאתה עושה.
דיברתי איתך ביום שישי לפני מותך. הבטחת לי שכשתחזור תזמין אותי לרוסי לבן. כך כנראה ניסית להבהיר לי שלא יקרה לך כלום. שאלתי אותך אם זה עושה לך חשק לחזור לצבא שכל כך אהבת, והתשובה המהירה שלך הפתיעה אותי; ענית ב'לא' ארוך והחלטי, והוספת שאתה רק מבין כמה החיים שלך יפים, החיים באזרחות, כמה יש לך להספיק, כמה כייף לך. שהמלחמה הזו רק חידדה לך כמה דברים אתה רוצה עוד לעשות..
יקירי, הלוואי שהיית כאן. הלוואי שהיינו רואים כמה רחוק תגיע בכל מסלול שהיית בוחר. הלוואי שהיינו יכולים ללוות אותך בחייך, לראות אותך צועד קדימה, רץ, משיג, להמשיך להיות גאים שאנחנו מכירים אותך כשעוד היית בגן זהבה..
זהו, אליאל שלי, אני אסיים כאן.
אני לא מצליחה להעביר ולו חלק מהאהבה העצומה שאני חשה כלפייך, מהחלק שלך בחיים שלי - בחייך ובמותך. מבטיחה לא לשכוח אותך לעולם, מבטיחה שתמשיך להיות חלק מעולמי. אני יודעת שאתה יודע את זה. תמיד ידעת.
נשיקה אחרונה, חיבוק ארוך אחרון, אני מתגעגעת אלייך בלי סוף.