קורות חיים
בן אביבה ועוזי. נולד ביום כ' בכסלו תשנ"ה (22.11.1994) ביישוב צוּפים שבשומרון. שמו ניתן לו לזכר מקומו של המשכן בטרם נבנה בית המקדש. ילד שלישי במשפחה, אח ליותם, יניב, איתמר אביחי, רותם זהבית ועדי ברוריה.
שילה גדל והתחנך בצוּפים ומילדות זכה לכינויים "שילולי", "שלול" ו"סיסו". הוא היה מופנם וממושמע להוריו. למד מכיתה א' עד כיתה ח' בבית הספר "ברקאי" בקרני שומרון, ובתיכון למד בישיבת "הליכות עולם" ביישוב.
מכיתה ג' היה פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא" ובכיתה ט' החל להדריך.
שילה היה ספורטאי – כנער גבוה, שבבגרותו הגיע למטר ותשעים סנטימטר, שיחק כדורסל ב"ליגות השומרון" וכן שיחק כדורגל, רץ ריצות ארוכות והרים משקולות. הוא לא נמשך לתחרותיות שבספורט אלא שיחק ברוח טובה ובלי מלחמות. אהד את קבוצת "מכבי תל אביב" בכדורסל.
האזנה למוזיקה הייתה אחד מתחביביו: מוזיקה מזרחית, לועזית ועברית, וגם אהב טבע וטיולים. אחיו יניב תיאר: "שילה זה חיים, זה שמחה, זה שיא האופטימיות, זה צחוקים בשולחן השבת, זה השראה להתמודדות עם קשיים בחיים, זה סיפורים כל יום, זה שירים בקולי קולות כל הזמן, זה דאגה מטורפת לחברים ולמשפחה – לכל מי שסביבך".
לאחר שסיים את לימודי התיכון, עבר ללמוד בישיבה הגבוהה "שבי חברון" שבחברון למשך שלוש שנים. רב הישיבה סיפר: "היה לו חיוך כובש, מתיקות, ענווה, צניעות - מהפירות של ארץ ישראל. אהב אנשים ועשה נחת רוח לכולם. ידע לחבר בין האנשים".
כשחבריו בישיבה חיפשו אותו כדי לשבת עימו, היו מוצאים אותו יושב דווקא עם בני ישיבה מקובלים פחות, והדבר התאים לאופיו המקבל בסובלנות כל אדם, גם השונה ממנו. הוא הנהיג את חבריו בשקט שלו, אבל לא נתן הרגשה שהוא המרכז.
שילה אהב לעזור והתנדב הרבה בייחוד בעמותות המסייעות לילדים עם צרכים מיוחדים, למשל "איל"ן", "שמחה לילד", "עזרה למרפא", "נופשון שומרון" ו"שלווה". מאחר שאימו עבדה בגן ילדים, כאשר חסרה גננת בגן שלה או בגן אחר ביישוב, הוא התנדב להחליפה, ומאחר שהיה אהוב על הילדים ועל הצוות, הדבר שימח את כולם.
שילה היה חייכן וביישן, הייתה לו שמחת חיים והוא היה סמן הרוגע בבית. האופטימיות שלו התבטאה בהסתכלות חיובית על כל אדם ועל כל מצב ובראיית מחצית הכוס המלאה. כשנשאל לשלומו, ענה דרך קבע, "ישתבח שמו לעד", גם אם באותו הרגע היה לו קשה או שהיה חולה. הקו המנחה שלו היה "איגרת הרמב"ן" – הסתכלות על האחר כטוב יותר והבנה שייתכן שהוא חווה קושי, ו"הכול בידי שמיים" בד בבד עם יכולתו של האדם לשפר את העולם. דודו דוִד תיאר אותו כמשלב בתוכו עוצמה, נתינה וצניעות בלי שהכיר ביכולותיו.
הוא ידע להחזיק טובה, וכילד וכבוגר הודה על כל דבר שקיבל מהוריו, מהמשפחה המורחבת, ממוריו ומחבריו. למשל במפגשי "על האש" לא לקח כמובן מאליו שאביו של חברו מכין את הבשר בגפו, ולכן הצטרף אליו לשיחה. במפגש מחזור במלאת עשר שנים ללימודיו בבית הספר היסודי הקפיד להודות למורים ובייחוד למחנכו שעזר לו להתגבר על ביישנותו ולהכיר במעלותיו. בתקופת הצבא שלח הודעות תודה להורי חבריו שאירחו אותו, ולאחר שסיים קורס מדריכי אימון גופני שלח מכתב תודה לקצינות.
מלבד הכבוד שרחש להוריו, היה לו קשר הדוק עם אֶחיו ועם שלושת אחייניו. הוא היה הדוד השמח, "הליצן", המשגיח על האחיינים כשהוריהם נחים בשבת או לעיתים בלילות. כשבילה עם אלרואי, בן אחיו, חזר שוב ושוב על שמו "שילה" כדי שזו תהיה המילה הראשונה של הפעוט, וכן משום שזה כינה אותו בטעות "אבא" בשל הדמיון בינו לאחיו. כששב לחופשות מהישיבה, ובהמשך מהבסיס, ניגש לבית סבו וסבתו לפני שנכנס לבית משפחתו, וכשהגיע הביתה האזינו אחיו בשקיקה לחוויותיו.
ביום 25.7.2016 התגייס לצה"ל. תחילה שובץ לחטיבת "גבעתי", אך המשפחה דחפה אותו ל"גולני", הוא הודיע שבכל מקום שאליו יגיע יעשה הכי טוב שאפשר ואכן שובץ בפלוגת הסיור (פלס"ר) של חטיבת "גולני". קצין ביחידה תיאר אותו כחייל למופת החותר לשלמות ומוכיח אומץ לב. מֵאַחַד החיילים בצוות נבצר לשמור, ובתור האחראי לשיבוץ השמירות היה שילה כותב את שם החבר ברשימה אך ניגש לשמור במקומו, כדי שליתר החיילים לא ייוודע על אותו קושי.
כחייל המבוגר בין חבריו לצוות – "צוות אליהו" – הרים את המורל והיה הגורם המגבש והמאחד ביניהם, וכך למשל אמר להם: "חבר'ה, אנחנו צריכים לדבר דברים טובים אחד על השני לא אחרי שמתים, כי אחרי שמתים כולם אומרים שאדם היה טוב". כשהלוחמים כעסו על מפקד זה או אחר, השתמש במילים הנכונות להרגיעם וידע למצוא את הטוב שבמפקד ובמצב.
הוא קיבל תעודת מצטיין פלוגתי ומפקדיו ייעדו אותו לפיקוד, אך הם קיוו בסתר ליבם שיישאר בצוות בשל תרומתו. מתוך צניעות סירב לתלות את תעודות ההצטיינות שלו ולא סיפר שהוא משרת בפלס"ר היוקרתי.
ביום 13.2.2018 קיבל שחרור הביתה, אך החליט להישאר ביחידה ולאפשר ללוחם אחר לצאת. לפנות ערב אירעה תאונה קטלנית צפונית למחלף ניצני עוז בין משאית לשלושה כלי רכב של היחידה. שני לוחמים נהרגו במקום – סמל ראשון שטו טספו וסמל ראשון בר (ברי) יעקוביאן, ועשרה נפצעו, בהם שילה. הוא הובהל לבית החולים "שיבא" בתל השומר. מצבו נראה יציב ואביו אף שוחח עימו והבטיח שישחקו כדורסל כשיחלים, אך כעבור כמה ימים הידרדר מצבו וגופו לא עמד עוד בפציעה הקשה.
סמל שילה סימן טוב נפל בעת מילוי תפקידו ביום ד' באדר תשע"ח (19.2.2018). בן עשרים ושלוש היה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי סגולה בפתח תקווה. הותיר הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.
שילה הועלה לדרגת סמל ראשון אחרי נפילתו.
על מצבתו חקקו אוהביו: "לוחם פלס"ר גולני. רק המכיר חסרונותיו יגלה מעלותיו של זולתו". משפט זה מיוחס לרב קוק והיה הסטטוס בטלפון הנייד של שילה.
איבריו הושתלו בשישה בני אדם, ועל כך אמר אביו: "שילה איש של נתינה והתנדבות. בחייו ובמותו הציל חיים".
אימו כתבה: "הינה עוד שנה עוברת ונוספת לשנות השכול, / שנה שבה ניסה אותנו בורא עולמות כול יכול. / שנים של יתמות ואיבוד אחות ואיזו קהות מסוימת / לא הכינו אותי לאיבוד ילד ממש כמו צונמי מאיימת. / אתה מאבד מצד אחד את תחושות השמחה, והחרדה מתגברת, / ולעיתים מרגישה שזהו, אי-אפשר, ואל עצמי מנטרות מדברת. / להחזיק, לחייך ולהמשיך להיות בעשייה בלי להפסיק, / כי השקט והחושך ואין מעשה יכולים רק להזיק. / שילה, מאז שהלכת לעולם שכולו רק טוב, / מתפללת אני אל הקב"ה שייתן לי כוח רק על דברים טובים לחשוב ..."
האב כתב: "אתה חסר לי, הוי כמה שאתה חסר לי. בייחוד אתה חסר לי עם כל עמידה בתפילת שמונה-עשרה ומתחת הטלית בברכת הכוהנים – אתה חסר לי כצלע רביעית. בתפילה לעיתים קרובות אני מגניב מבט למקום מושבך בבית הכנסת לראות אם זה רק חלום או שזו המציאות ... מה שמנחם אותי – שטוב לך שם למעלה ליד כיסא הכבוד. הקב"ה רצה אותך לידו".
האח איתמר אמר: "מעבר לזה שהיינו אחים, היינו חברים טובים. בכל מקום שאליו הגענו היית מודל לחיקוי. היית חבר שהיה קשוב לכאביי, נתת לי עצות שבנו אותי לחיים, היית חבר ש'נתן לי בראש' כשצריך ... כל אדם שהיית איתו במגע – השארת בו רושם אדיר. לעולם הייתי האח של ... הבטחת לי, אחי שילה, שכשאתגייס, תעניק לי את הכומתה הירוקה שלך ... אומנם משכן שילה נחרב, אולם בית המקדש ייבנה".
אחותו רותם ספדה לו: "האדם שהכי הערצתי בעולם ... אתה היית אדם של נתינה, שכל חייך הסתכלת מה האחר צריך ... כל כך חיכיתי לרגע הזה שתקום ותצחק עלינו איך אנחנו מגזימים וכולה ישנת איזה שבוע ... הקב"ה חיפש מתנדבים, וכמובן שאתה ישר התנדבת, כמו שתמיד היית הראשון להתנדב בכל דבר".
כתבה האחות עדי: "אני מרגישה שחלק מהגוף שלי נעלם, אני מרגישה שמשהו גדול בחיים שלי נמחק... אומרים שאתה גיבור אמיתי, גם אני חושבת ככה. מרגע ששמעתי שאתה פצוע ידעתי שתהיה חזק, ידעתי שה' אוהב אותך תמיד, גם עכשיו. אתה הגיבור שלי שממך אני לוקחת הרבה מסרים חשובים מאוד... שילה אחי היקר, תתפלל עלינו שם למעלה שה' ייתן לנו כוחות להמשיך בדרך הארוכה".
אחיו יותם כתב: "אחי היקר, את הדיאלוג ביני ובינך אני חווה כל יום, והוא ימשיך תמיד".
יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, אמר: "סמל ראשון שילה סימן טוב היה מהשורה הראשונה של הנוער בשומרון, היה כל כולו התנדבות ונתינה למען הכלל, אדם אהוב ביישוב צופים ואהוב בקרב חבריו הרבים מנוער השומרון וגם מחוצה לו. שירת בקו בשומרון בהצטיינות והיה דמות מופת גם לחבריו ביחידה וגם לחבריו ביישוב".
איתמר אחיו בחר להתגייס לפלס"ר "גולני" בעקבותיו – לא כצוואה אלא בשל משיכתו לסיפורים ששילה סיפר על היחידה. האח גם כתב שיר לזכרו, והמשפחה פועלת להלחינו.
מדי שבת בשנה הראשונה לנפילתו קיימו חניכי תנועת "בני עקיבא" ביישוב צופים שיעור לעילוי נשמתו.
דף פייסבוק הוקם לזכרו ונקרא "לזכר סמ"ר שילה סימן טוב".
בחודש מאי 2019 הוצגה באריאל תערוכה בחסות המועצה האזורית שומרון: שמונה-עשר אומנים ויצירותיהם לזכר שמונה-עשר חללים מהשומרון. הצלם ברוך גרינברג חבר למשפחת סימן טוב וצילם שש אבנים שנלקחו מתל שילה הקדומה בתוך גוש קרח, ולידו נר דולק. היוצר הסביר שהאבנים מסמלות את ששת איבריו של שילה שנתרמו להשתלה.
בני משפחתו בחרו להנציחו בהקמת מועדונית לילדים עם צרכים מיוחדים, "הבית של שילה". כמו כן הוא הונצח באתר ההנצחה של חטיבת "גולני" בצומת גולני ובבית החולים "שיבא" בתל השומר במיצג אומנותי בדמות עץ מלבלב, ועל כל עלה חקוק שם של תורם לב. בכניסה לשטח האימונים של פלס"ר "גולני" הקים צוותו אנדרטה לזכרו ולזכר שני הלוחמים הנוספים שנהרגו באותה תאונה.