סמל אילן רועה ז"ל

קורות חיים

בן אולגה ורפאל. נולד ביום י"ט בטבת תשכ"ז (1.1.1967) במושב ינוב שבשרון. אח לאורי ולעדנה. אילן החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'ישורון' בנתניה. מחנך כיתתו מספר כי היה ילד "שהחיוך לא מש מפניו, חברותי ונעים הליכות אשר הצטיין ביכולת ביטוי טובה... לא פעם בהפסקות נהג אילן לשוחח עימי על נושאים שונים, ואני נהניתי להקשיב לו. הוא היה תלמיד וגם חבר". אילן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון 'בר אילן' בנתניה. כבר בצעירותו גילה מעורבות ועניין במתרחש סביבו, בקהילה ובחברה. בתקופת התיכון שימש כמדריך נוער בינוב והיה

פעיל בוועידת צעירי מפלגת העבודה.

אילן התגייס לצה"ל בספטמבר 1986 והתנדב לחטיבת הנח"ל. לאחר הטירונות הקרבית יצא לקורס חובשים קרביים וסיימו בהצלחה. הוא שירת כחובש עד מועד שחרורו מצה"ל, בספטמבר 1989, בדרגת סמל.

בתום שירותו הצבאי בחר אילן לעבוד בתחום התקשורת כעיתונאי וקשר את גורלו במקצוע. את דרכו העיתונאית החל ככתב בעיתון הנוער 'בראש אחד'. לאחר מכן, במשך

שלוש שנים, שימש ככתב לענייני פלילים ולענייני מפלגות בסוכנות הידיעות עתי"ם. חיים נוי, העורך הראשי של עתי"ם, זוכר אותו כ"כתב נמרץ, אמין, יעיל וזריז מאוד. הוא אחד הכתבים הטובים שהיו לנו מעולם". מספר שנים אחר-כך החל לעבוד ככתב לענייני כלכלה בעיתון 'חדשות'. עם סגירת העיתון, עבד תקופה קצרה בעיתון 'הארץ'.

בשנת 1993 עבר אילן מתחום העיתונאות הכתובה לתקשורת האלקטרונית והשתלב ברדיו,

ברשות השידור. תחילה שימש ככתב לענייני ההסתדרות ולאחר שנה מונה ככתב 'קול ישראל' בצפון. מנהל הרדיו דאז, אמנון נדב, סיפר: "כל המלים עליו נראות נבובות, אבל אילן היה באמת אחד הכתבים החרוצים ביותר של הרדיו. אילן היה זן הולך ונכחד של עיתונאים. הוא היה כתב שטח קלאסי, לא אחד כזה שיושב ליד הטלפון. הוא תמיד אהב לראות את הדברים במו עיניו".

כשהחל את עבודתו ככתב 'קול ישראל' הכיר אילן את שרון, שעבדה כעוזרת פרלמנטרית, והשניים נישאו לאחר זמן קצר. כשהחל לשמש ככתב הרדיו בצפון, עברו אילן ורעייתו להתגורר בקיבוץ חוקוק. בני הזוג היו אמורים לעבור לדירה חדשה בטבריה, אך לא זכו לכך.

אילן השקיע רבות בעבודתו ונזעק לכל אירוע חדשותי ברחבי הצפון. הוא סיקר את כל סוגי האירועים, החל באירועים בעלי אופי אזרחי וכלה באירועים בעלי אופי ביטחוני וצבאי. לא פעם, נאלץ לעבור את הגבול ללבנון כדי לסקר אירוע חדשותי. הוא נודע במזגו הטוב ונרתם בשמחה למלא כל משימה עיתונאית שהוטלה עליו. חבריו לעבודה מספרים כי "תמיד קיבל את הבקשות ברוח טובה. היה אפשר לחוש בטלפון כי הוא מחייך, מגלה עניין וסקרנות, מתעורר לפעולה, רוצה להיענות לבקשה מהר וטוב ככל שאפשר." אורי פורת, מנכ"ל רשות השידור דאז, ציין כי "אילן היה כתב מצטיין, חרוץ ואמין, שהעשיר את הרדיו בדיווחים שוטפים, אשר הביאו את המתרחש בגבול הצפון לכל בית בישראל".

במקביל לעבודתו החל אילן ללמוד לתואר ראשון במדע המדינה ותקשורת במכללת עמק הירדן - שלוחת אוניברסיטת בר אילן. הוא לא זכה לסיים את לימודיו. שבועיים לפני מותו הוזמן להרצות בפני מאות תלמידי מגמות התקשורת של בתי-הספר התיכוניים בחיפה ובמחוז הצפון במסגרת כנס התקשורת המחוזי השנתי שנערך בקיבוץ יגור. במשך שעתיים

סיפר לתלמידים על מהות תפקידו של כתב בצפון: "לבנון זה טירוף אחד גדול. אתה לא יכול לדעת מנין זה יכול להגיע. אנחנו, עיתונאי הצפון, הפכנו לחלק מהמאבק הזה. אני כעיתונאי צפוני קם בבוקר אל הפצמ"רים - פצצות המרגמה שנוחתות על מוצבי צה"ל - והולך לישון אל מטעני הצד. אירוע רודף אירוע ולפעמים שגרת החיים שלנו, וכמובן של החיים שם במוצבים ובדרכים, קשה ובלתי נסבלת. לא כולכם, כאן בעורף, יודעים באמת מה קורה שם, בדרום לבנון".

ביום י"ב באדר תשנ"ט (28.2.1999), בעת שירותו כעיתונאי, נהרג אילן בפעילות מבצעית בלבנון. בתוקף תפקידו הצטרף לשורת מפקדים צבאיים שנסעו לניחום אבלים בביתה של אישיות לבנונית בכירה בכפר שבעה בלבנון. הם עשו את דרכם חזרה בשיירה בת ארבעה כלי רכב צה"ליים. סמוך למוצב 'כאוכבא' באזור הביטחון לשעבר בדרום לבנון, עלה הרכב שבו נסע אילן על מטען צד שהופעל מרחוק. ברכב נסעו יחד עימו תת-אלוף ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון, רב-סמל-בכיר עמד אבו ריש וסמל-ראשון עומר אלקבץ. מעוצמת הפיצוץ התהפך הרכב וכל נוסעיו נהרגו.

בן שלושים-ושתיים היה אילן במותו. לאחר מותו הוחלט באגף כוח-אדם במטה הכללי לחיילו. אילן הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין במושב ינוב. הותיר אחריו אישה, הורים, אח ואחות.

בהלוויה הצבאית שנערכה לאילן נכחו אלפי אנשים, בהם בני משפחה, חברים, חברי כנסת, אנשי צבא ועיתונאים. בין השאר, ספדו לאילן שמעון פרס, אביגדור קהלני, אורי פורת ורבים אחרים. עזר ויצמן, נשיא המדינה, ערך ביקור תנחומים בבית המשפחה ואמר כי "אילן היה חלק מנוף הצפון. היתה לו נוכחות מרשימה והוא היה העיתונאי הכי מנומס. רציני שברציניים".

דובר צה"ל, עודד בן עמי, ספד לאילן: "נדמה לי שיותר מכל תחום שבאחריותו אהב אילן את חיילי הצפון... ברגישות ובאחריות, בהרבה אהבה ועדינות, דיווח על פעילות צה"ל בדרום לבנון, ברמת הגולן, בסיורי הבט"ש על ה'דבור' של חיל-הים, שידר על החיילים - אהב את החיילים".

פעולות רבות נעשו להנצחתו של אילן. הנהלת 'בית סוקולוב' (בית העיתונאים) החליטה להנציח את זיכרו בקריאת הגן שבמקום על שמו. בגן הוצבו פסל עם דיוקנו של אילן, שפיסל האמן יעקב אפשטיין, לוח ובו המיקרופון והרשמקול ששימשו את אילן בעבודתו וכן קטעי עיתונות. בן משפחה אמר באירוע חנוכת הגן, ביום השנה לנפילתו של אילן: "למאזיני 'קול ישראל' אבד 'כתבנו בצפון', חד הלשון ואביר הניסוח, בעל הראייה המבקרת והמפוכחת, החי בכל רמ"ח איבריו את הצפון על שמחותיו ויגונותיו, כאביו, אכזבותיו ותקוותיו".

בספריית בית-הספר היסודי 'ישורון' בנתניה הוקמה 'פינת תקשורת' על שמו של אילן, תלמיד בית-הספר.

בנובמבר 1999 הוקמה בקיבוץ אמיר תחנת רדיו מקומית, 'קול הגליל העליון', שנושאת את שמו של אילן.

הנהלת רשות השידור כיבדה את זיכרו של אילן והקימה קרן על שמו. הקרן מעניקה מדי שנה פרס כספי לכתב המצטיין של חטיבת החדשות ב'קול ישראל'. רשות השידור גם הפיקה חוברת זיכרון מיוחדת, המכילה עשרות כתבות שאילן שידר במהלך השנה האחרונה לחייו, עד לכתבה האחרונה שזכה לשדר. החוברת כוללת גם מכתבי פרידה מחבריו לעבודה.

שדר קול ישראל, רון נשיאל, כתב לזיכרו: "אילן, אנא הגבר את קולך/ איננו שומעים/ אל תשתוק עכשיו/ אל תעיר בנו פחדים/ אילן, אתה נקטע/ תן לנו סימן ששורשיך איתנים/ התחלת לדבר על האביב שבא/ ספר עוד על טיסת הציפורים/ היית בעמק, סביבך הרים/ נשמת פריחה בשדות זרים/ הרוח נשבה על פניך, השמש ליטפה/ התרגשה בך פתאום שמחת החיים/ אילן, תאמר משהו/ שכחת את הסיסמה פתאום/? 'עד כאן מגבול הצפון'/ כמו 'כל מטוסינו שבו בשלום'/ אילן, עברת את גבול השידור/ רחקת מאיתנו מאוד/ איננו קולטים,

אבל כבר יודעים/ לא תשוב אלינו עוד/ אבל האהבה שהפצת שמורה אצלנו/ כמו רסיסי אור, כמו חרוזי תפילה/ כמו פיסת שמים וחלקת אדמה/ קשורים בחוט מנשמה גדולה גדולה".