מהו המוות
אתה שאלת אותי לפני שנים, ביקשת שאסביר לך את המוות. נדמה לי, שהיום הייתי יכולה להסביר לך. המוות זה שיכחה, זה אבדון, זה "בלי". זהו המוות בשביל הנותרים. זה לראות את החיים מסביב בלעדי...
זה לראות ילדים גדלים, בקושי יודעים שהשם גילי מדבר אלי. זה ילדים שנושאים את השם או את דומיו. אנו רואים את הילדים, קוראים להם בשמם, וחושבים על מישהו אחר. וזה גם ילדים שאינם נקראים בשם הזה כדי להיבדל וכדי לא להכאיב - זה עולם בלי המת הזה.
המוות זה שתיקות ארוכות ובליעת מילים וזה מחשבות "מה היה אילו, אילולא..." וזה ניסיון לקיים זיכרונות שנותרו. זו האחזות נואשת בזיכרונות דועכים, וידיעה שדעיכתם תימשך. זה נסיון לזכור ולהדגיש את הזכרונות היפים ואת כל הזכרונות. לעתים זה לשגות בנסיונות לתאר, הנה הוא כבר בן שלושים-אילו...
לילדים ולנכדים אפשר לגרום שמחות, אפשר גם להנות אתם יחד.
ואותך אפשר רק לזכור. אפשר לנסות לחיות יפה למענך - אך בלעדיך. הכאב הזה בלעדי, אפשר לחוש אותו, אפשר גם לנסות לדבר עליו, הוא לא מתעמעם, הוא יציב וקיים - יותר ממך עצמך!... שוב עלינו לחרמון, לראות את המקום בו חיית את רגעיך האחרונים, לראות את הארזים שנטענו, היגדלו? הידברו אל בני-אדם אחרים? העצים עומדים - אתה אינך... אתה חסר כשרע לנו וכשטוב לנו. ההיעדר הזה גם הוא נוכחות.
מכינים את הבית לבוא הילדים ואין מונים אותך. אין צורך לשים צלחת וכיסא ובכל זאת מלא הבית - כמעט.
רבים באים ולא אתה. אתה כאן ולא כאן. האם אתה חי רק בתוכנו, בנפשותינו? שמך חקוק באבן.
אני מדברת אליך ואתה לא עונה.
אלישבע