גילי נולד ב 23.7.1952 ונהרג ב 22.10.73 בהיותו בן 21
אהבנו אותו ואבדנו אותו....איננו רגילים להרבות בדברים , אך הוא קיים בלבבנו , ולא נותר לנו אלא לשוב ולהיזכר , לשוב ולספר - למעננו ולמען בנינו ...
גילי נולד בגשר הזיו
מלכתחילה ייעדו לו ההורים את השם "אלעד" , אך משנולד - החליט אבא שאיננו רוצה שם בעל משמעות דתית ונקרא שמו בישראל - גלעד. די מהר הוסב גם שם זה ונקרא בפי כל : גילי.
גילי גדל בראשית שנותיו בקיבוץ ואחר כך עבר לנהריה. הוא גדל בבית שבו חום הלב מחד והערכים האנושיים והציוניים מאידך היו לחם חוקנו , וגילי לקח מזה ואף מזה , הפנימם והפכם לחלקים מובהקים שלו
בילדותו היה ילד " בעייתי " אך עד מהרה הפך את הקערה על פיה והתפתח לילד בעל אישיות מיוחדת , אחראי , בוגר , בעל עקרונות , חברותי ועוד ועוד תכונות שתקצר היריעה למנותן. עוצמה ויכולת בלתי רגילה היו לו שאפשרו לו לבקוע ולצאת מן הקושי ולהפכו לחוזק, והוא הפך מילד מתקשה ומקשה לילד , נער ואיש צעיר - חזק , ידען , תומך , מוביל , מנחה , מציל.
הוא היה תלמיד שהתקשה ממש בלימודיו ועורר דאגה בלב ההורים . בכתה א' לא היה לו שמץ של מושג מה היא אות , מה משמעותה , איך כותבים אותה . ההורים היו מודאגים וחסרי אונים ואני כילדה בת 9 - לקחתי חלק במאמץ המשפחתי הכושל - ללמד את גילי לקרוא והוא - לא קלט . רק 3-4 שנים אח"כ , אצל רבקה הוא השתלט על הקריאה .
כאח לא תמיד היה לנו קל איתו , הוא נחשב לילד טוב- לב שאינו מרביץ סתם אלא ...רק כשלא יכול יותר לסבול ...אנחנו האחיות הצלחנו לעשות לו את זה לעיתים....
אני לפחות זוכרת לא מעט אירועים " אלימים " קמעה. אני כבר לא זוכרת למה חטפתי , אך את נחת זרועו אני זוכרת - חטפתי , ועל אבא שהיה איש מיוחד , אוהב ורגיש היה לנחמני , לרצותני.
עם זאת נהנו לא רק מנחת זרועו, גם מאהבתו ומידידותו. הוא היה צעיר ממני אך הסתכלתי עליו ואליו כבוגר הראוי להערכה , גאווה ואלי גם קצת קנאה ... היתה לו היכולת לעשות את הדברים שאותם רצה ואהב ולשלב אותם היטב עם הדברים שחשב לנכונים , עם הדברים שגם צריך לעשותם.
כילד עשה לו "מעט" צרות וכבר מקטנות אהב לשוטט ברחבי הקיבוץ , והיה נעלם עם קבוצת ילדים ומדאיג מאד את ההורים. בהמשך , כידוע הפכה נטייה זו לאחת מאהבותיו ומעלותיו הגדולות והוא הפך לטייל , סייר , נווט .
הוא התנסה בהרבה מיני רכבים : על אופניו רכב , בסירה שייט , הוא טס לגרמניה ואף ליפן ואח"כ ניסה את כוחו כטייס בחיל האוויר , אך הוא הפליא לטייל ברגליו.
גילי נהנה מאד מטיולי חו"ל שהספיק בחייו הקצרים, אך אין ספק שאהבתו הגדולה היתה לשבילי ארצנו הקטנטונת. אחד מרעיונותיו היה לתלות את מפת הארץ על תקרת חדרו , כך יוכל להתבונן בה בכל עת , להגות בטיול שהיה ולתכנן את הבא .
גילי היה מדריך ומנהיג , סמכותי מאד , היו לו עקרונות ברורים וערכים שאותם חי , וגם מאחרים דרש . היה לו מוטו חזק , רב עוצמה שחניכיו ודאי הרבו לחוש בו :" אין לא יכול , יש לא רוצה ולא רוצה אני לא מקבל " והוא נאה דורש נאה מקיים.
גילי כידוע לא היה איש של מילים ובוודאי לא איש של כתיבה, אך במה שקורה בארץ התעניין ותמיד היו לו דעות ברורות על נושאים שהיו קרובים לליבו. לאחר מלחמת ששת הימים , בהיותו בכתה ט ' הוא כתב :" מה השגנו ע"י ניצחוננו הצבאי? השגנו בראש ובראשונה ירושלים שלמה , ואחר כך אולי נשיג שלום , כי השטחים שנכבשו משמשים כאילו בני ערובה לשלום. אם יהיה שלום יחזירו לערבים את רוב השטחים , ואם לא- לא יוחזרו להם השטחים. אחרי שהשגנו ניצחון צבאי מזהיר כזה , עלינו להשיג ניצחון מדיני לעם ולממשלה ". דבריו שנכתבו לפני שנים עדיין מתאימים. מי יודע אולי , לו היה אתנו היה תורם משהו לקידום הנושא .
גילי היה ישראלי גאה וכשהיה בג'מבורי ביפן וסופת טייפון הכתה בהם , נשאלה השאלה אם לפנות את המחנה וגילי כתב : " אני התנגדתי וטענתי שהתנאים עדיין מאפשרים מחיה ואסור לישראלים לקפל את זנבם ולברוח , כל עוד לא מגיעים מים עד נפש ". ואכן כך אהב לחיות את חייו , למצותם , לנצלם ולעשות את המירב שאפשר . כך חי וכך גם נהרג .