בר שלי... המילים יוצאות מכאב שצרוף בכל כך הרבה זיכרונות יפים איתך שממלאים לי כל פינה בלב.
כל הגוף כואב.
19 שנה שאתה חלק ממני, שותף לכל שלב שאני עוברת.
לא מצליחה לעכל שכבר לא נשב יחד על הספה ונראה 7 פרקים של חברים ברצף ונקרע מצחוק...
לא תבוא לשבת איתי לאכול ארוחת שישי ויחד נמרח על הספה בסלון ותמיד תהיה המום על איך עוד יש לי כוח לצאת...
כבר לא אצא עם האוטו מהחנייה תעשה לי שלום אוהב ותשאל לאן אני נוסעת...
כבר לא אגיד לך יותר כמה השמנתי ואתה חייב לבוא איתי לריצה, כבר לא נלך לריצה הזאת ואחרי 20 דקות אני ארצה לוותר אבל אתה לא תיתן לי!
כבר לא אשלח אותך למקרר להביא לי אוכל בתירוץ שאני הגדולה אז מותר לי...
לא תתקשר אלי כמו כל יום שישי ותגיד לי לבוא לשתות איתך קפה ותבטיח שאתה הפעם תכין אותו...
לא אבוא לקפוץ עליך כשאתה חוזר מהצבא עם המדים מזיע ואני מחבקת אותך ונושמת עמוק...
כבר לא תשלח לי הודעות לדרום אמריקה ותגיד לי כמה אתה מחכה שאחזור...
אני לא אשלח לך יותר תמונות ותכתוב לי כמה אתה מקנא וכמה הנופים יפים...
לא תשלח לי הודעה ביום שישי לבוא לאסוף אותך מהרכבת...
לא תספר לי יותר חוויות מהצבא ואני אספר לך בחזרה כמה אני גאה בך.
כבר לא תצחק איתי על זה שכשהיית קטן תמיד הייתי רוצה לעשות לך מקלחת ולחפוף לך...
לא תצחק איתי על זה שלא הייתי מוכנה לחזור ממך הביתה...
לא יכולה לעכל את המחשבה שאני אחזור הביתה ולא תהיה שם.
לא תחכה לי בידיים פתוחות.
לא נעשה את הטיול הקטן שלנו.
לא תתקשר אלי לבוא לשתות איתך קפה.
עם העדינות התמימות והטוב לב שאפיינו את בר שאני כל כך אוהבת
תודה על כל רגע. על כל פרק. על כל קפה. על כל חיבוק. הלב שלי מלא בך.