תפריט נגישות

סמ"ר דביר עמנואלוף ז"ל

החיוך של דביר

חיוך קטן שפתאום נעלם. חבר סופד לדביר עמנואלוף שנפל בקרב בעזה.
חיוך קטן. קבוע. חיוך שכמעט אף כח שבעולם לא יכול למחוק.
לפעמים הייתי משתגע. דביר מספר לי איך פוצצו אותם במכות בקרב-מגע, ומחייך. דביר מספר לי איך הם עשו תרגיל ועלו על ג'בלאות בגשם שוטף, שלא תעזור שום חליפת-סערה וכל הנחלים של המים נכנסים לו לתוך התחתונים, ומחייך. הוא מספר איך השאירו אותו בקורס מכי"ם בתור מפקד ("מודרך"), תפקיד שאף אחד לא אוהב, ומחייך. גם לאחר שהשאירו אותו בקורס כמפקד מחזור נוסף (לאחר שכבר הבטיחו לו שיחזור ליחידה שלו ולחברים שלו ולא עשו כן). אמנם אז לקח קצת זמן, אבל שוב - הוא מחייך.
אפילו כשבאתי לבית-חולים לבקר את אבא שלו שגסס מסרטן, אפילו אז - הוא תמיד חייך, והיה אסיר תודה על כמה מכתבים מפגרים ששלחנו לו מהישיבה. אפילו כשבאנו לנחם בשבעה. תמיד מחייך. חיוך קטן, קבוע, בדיוק כמו דביר עצמו: עוזר לכולם באופן שתמיד נראה לו כמובן מאליו, תמיד עושה את כל המוטל עליו על הצד הטוב ביותר - אבל בשקט. בצנעה. בלי שום רעש ומוחצנות מיותרת. עם אותו חיוך קטן וקבוע. קבוע ויציב, כמו דביר עצמו.
אינני מכיר עוד אנשים כמוהו. יגיד מי שיגיד שתמיד אומרים זאת, על כל חייל שנופל. אז שיגיד. במקרה של דביר זה פשוט נכון. כח רצון כמו שלו, אמונה כמו שלו, הכרת טוב כמו שלו, רצינות ונחישות כשלו בכל החשוב לו, עזרה וגמילות חסד כשלו ושמחה כשלו, פשוט לא מצאתי באף אדם אחר.
דביר נולד בשנת תשמ"ו, לנתנאל ז"ל ודליה תבל"א, כילד השני במשפחתו. הוא למד בבית-הספר היסודי בגבעת זאב, ולאחר מכן המשיך לישיבה התיכונית "אור-תורה" ברמות, כאשר בד בבד היה פעיל בולט ומדריך בתנועת הנוער "בני-עקיבא" בסניף גבעת-זאב, אליו תמיד נשאר קשור.
לאחר הישיבה התיכונית הדרים לישיבת ההסדר "אהבת ישראל" בנתיבות, בה למד כשנתיים, שם זכיתי להכירו. גם בישיבה למד בשקט ובצניעות שאפיינו אותו, והיה יושב בשורה האחורית ומרבה בלימוד של ספרי מוסר ותיקון המידות. בשנה השנייה נפטר אביו, נתנאל, ממחלת סרטן בה נאבק כחמש שנים, ודביר היה לעמוד התווך בביתו. למרות שיכול היה ללכת ליחידה עורפית הוא בחר במסלול קרבי, דבר עליו חלם עוד מילדותו (מספרים שכמעט בכל פורים התחפש לחייל...). הוא לא הסתפק ביחידה קרבית רגילה והלך לגיבוש סיירות, שם התקבל לסיירת "חה"ן" גולני היוקרתית, ובה הצטיין לטובה ונשלח לקורס מכי"ם סיירות. לאחר שגם שם הצטיין לטובה נשאר להיות מפקד בקורס ("מודרך") למשך שמונה חודשים, למורת רוחו. כמובן שיחד עם תסכולו, גם שם תפקד למופת.
לאחר שכבר הכריחו את דביר בפיקוד החטיבה לצאת לקורס קצינים, הוא התעקש לחזור ליחידה שלו על מנת להתעסק בפעילות מבצעית. לבסוף ניצח במאבקו, ומונה לסמל-צוות (ואף תפקד פעמים רבות כמפקד צוות) ביחידתו, אליה כה שמח לשוב.
ואז, לאחר אימון בגולן המקפיא (שגם בו לא שמעתי ממנו אף תלונה), ירד דביר לעזה לצורך הפעילות המבצעית הראשונה שלו. הפעילות בה נהרג.
מאז חלל עצום ומוחשי נפער בליבי. כאילו חלק מנשמתי נקרע.
אבל יחד עם זאת, חיוך קטן נשאר צרוב עמוק בלב. חיוך שמאחוריו אדם בלא כל רבב. חיוך שמאחוריו אינסוף מעשים טובים. חיוך שמאחוריו מלא כל-טוב של אמונה ושמחה.
חיוך שהוא עולם ומלואו.
החיוך של דביר.

חגי אברהם נוימן, חברו של דביר ותלמיד ישיבת ההסדר בנתיבות.

בניית אתרים: