סרן שרון מנחם אלמקיאס ז"ל

אלבום תמונות

אין אבן, חומר או יצירה מהווים ולו תחליף מועט לאדם באשר הוא, וכך גם מעטות הן האבנים והרעיונות העיצוביים המסוגלים להנציח כראוי את היקר לנו מכל.
בבואי להתמודד עם האתגר הרעיוני של הנצחת סרן שרון אלמקיס ז"ל, חיפשתי מין שביל זהב בין יצירה איכותית העומדת בפני עצמה, לבין החומרים, הערכים והמסרים שינציחו נכון אדם, לוחם ובן המקום, עתלית.
שביל הזהב שלי מבוסס על שלושה מרכיבים שהובילו את התיכנון, הפיסול ועיצב גן שרון: החומר; הקריעה; ההמשכיות, האיזון ושיווי המשקל.
בחרתי באבן הבזלת הפראית כחומר המקשר בין מרכיבי הגן.
הבזלת הקשה, השחורה, הצפונית והגדולה כל כך, סלע קיומנו המאפיין טוב מכל חומר אחר את הצפון, הרמה, הר דב וזירת קרבות פרועה ותובענית כל כך.
דין קריעת דש הבגש, מופיע לראשונה כמנהג אבלות מחייב כבר בתקופת האבות.
ר': "ויקרא יעקב שמלותיו... ויתאבל על בנו ימים רבים". (פרשת וישב, בראשית ל"ז, 34)
ביקוע החומר הבזלתי, מעצים עשרת מונים את מנהג קריעת הדש ומסמל את התהום והפער הבלתי ניתנים לאיחוי ביננו לבין היקר לנו מכל, שלא ישוב עוד.
הבקע הוא החוט המקשר בין הפסלים ואבני הבזלת המרכיבים יחד את השלם של גן שרון. הדולמן הקרוע בקריעה גזה, הוא אלמנט ההנצחה המרכזי בגן המסמל את שער הגן, שער השמים ושער ההמשכיות.
לכאורה, אין תקומה לדולמן קרוע.
כך גם למשפחה שכולה, לא תהיה תקומה אם לא תדע לעמוד בשבר כה נורא, בדרך של בניית איזונים חדשים ושיווי המשקל הנכון להמשך קיום התא.
הדולמן ניצב איתן על אף הבקע, הודות למציאת נקודת האיזון של חלקיו, המאפשרת לו שרידות והמשכיות סבירה על אף הקרע האין סופי.

רפי פלד
פסל