תפריט נגישות

סמ"ר עמר אל-קבץ ז"ל

ע מ ר - סיפור חיים


רמלה, יום רביעי 12.1.77, יום קר וחורפי.
בבית - שירה אבי ואני, אבי מטפל בשירה (בת שנה ו-8 חדשים) אני נכנסת למטבח להכין ארוחת ערב, וכך פתאום באמצע הכנת הסלט, איתות רטוב מעמר - בלי כל הזהרה מוקדמת - ירידת מים... תופעה מוזרה שעוד לא מתקשרת אצלי בלידה המתקרבת ובאה.... רק אחרי כמה דקות קלטתי שבעצם היצור שבתוכי מודיע לי ,בדרכו שלו, שהוא מוכן לצאת...
ואז בהתרגשות וגם קצת בלחץ פתחנו במהירות "חמ"ל-לידה", טלפונים להורים, לאחי שמעון ולגיסתי זהבה, הם גרו בשכנות אלינו, גיסתי הגיעה מיד כדי להשאר עם שירה.... טלפון לגיסתי כוכבה, אחותו של אבי שהיא אחות במקצועה ועובדת בקפלן, היא היתה אמורה להתלוות אלי לחדר לידה... כל הצוות הכונן נכנס לפעולה....
יומיים לפני כן רכשנו את המכונית הראשונה שלנו, פז'ו 404, ולמעשה הנסיעה לבית החולים היתה נסיעתי הראשונה במכונית המשפחתית, במהלך הנסיעה לבית-חולים קפלן ברחובות, הייתי לחוצה מהנהיגה של אבי, יותר מהלידה שבדרך...
בחדר הלידה, כוכבה כבר חיכתה לנו... ההתרגשות ניכרה היטב על פניה....
כיון שהערכה היתה שהלידה תתמהמה, אבי חזר הביתה לשירה...
בחדר הלידה טושטשתי על ידי מסיכת טשטוש.... ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה איתי... שמעתי, את הבכי הראשון... ואת כוכבה צוהלת: בן, בן, מזל-טוב"
היו אלה ימי טרום-אולטרסאונד ועד ללידה, מין הילוד נשאר בגדר הפתעה.
האושר היה אדיר, יש בת ועכשיו בן.... מיד חשבתי על אבי כמה הוא חיכה לבן, פרטנר - גברי בבית ...
יום חמישי ה-13.1.77 השעון שהיה תלוי מולי הראה 1.15 לפנות בוקר, עמר מגיח לעולם, במשקל 2.900 קילו.
חיבקתי בזרועותי תינוק רך חמים ומלא רוגע... הבטתי בו והאחות אמרה לי אז: "הוא ארוך ורזה -בטח יהיה גבוה..." חייכתי לעברה וחשבתי, אבי ואני לא גבוהים כמה הוא כבר יכול להיות גבוה? ואומנם היא צדקה, הוא באמת צמח לגובה, תמיד בלט בגובהו מעל פני חבריו והגיע לגובה של 1.85 מ'.
ב-20.1 - בבית סבא וסבתא בישרש, ערכנו את ברית - המילה.
בדרך למושב שמענו את מהלך השבעתו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, אמרתי לאבי שעמר נכנס לבריתו של אברהם אבינו בסימן של נשיאים...
הגענו למושב, היו שם כולם, משפחה וחברים, סבתא הכינה ממיטב התבשילים המרוקאים, האוירה היתה נהדרת, האוכל היה מצוין, והשמחה היתה גדולה.
עמר - זה השם שבחרנו, לפני הלידה לא ידענו אם יהיה זה בן או שתהיה זו בת, אהבנו את השם וידענו שמה שלא יוולד - עמר זה השם שמצטרף למעגל השמות במשפחה. (לימים כשגדל והיה מוקף כל הזמן בחברים היינו אומרים שהוא לא אגד של שיבלים אלא אגד של חברים).
כשעמר נולד שירה היתה בת שנה וחצי, "אשה קטנה", ילדה בוגרת, מאוד רצינית ומאוד אחראית.
כשנודע לה שנולד לה אח היא היתה פשוט מאושרת ומרגע שהגעתי עם עמר הביתה היא נצמדה אלי, ואני יכולה לומר שהיא היתה לי לעזר עד כמה שהיה בידה. היא שרה לו שירים, דיברה איתו, שיחקה לפניו, הושיטה לו צעצועים.... וכשהחל להגיב היא החלה ללמד אותו כל מה שהיא ידעה, היא חיקתה אותי בדרך בה טיפלתי בעמר וכך היא הפכה למעין מטפלת קטנה שלו. היא העסיקה אותו המון ועלי זה מאוד הקל.
ועמר - תינוק רגוע, מאוד שקט ונוח, אוכל, ישן, מחייך לכל מי שניגש אליו, בוכה רק בשביל להודיע שהוא רעב... תינוק מהספרים...
ילד שכיף לגדל.... מהר מאוד הוא נעמד על הרגליים והחל לעשות את צעדיו הראשונים...
שלושה חודשים אחרי הלידה חזרתי לעבודה, את שירה שלחנו לפעוטון ושושנה המטפלת של שירה החלה לטפל בעמר.
עמר בערך בן שנה וחודשיים, אני זוכרת בוקר אחד, היינו שנינו לבד בבית, עמר ואני. אני במטבח והוא עם צעצועים שהנחתי לו במיטה, פתאום הוא הופיע לי במטבח, הייתי המומה לא הבנתי איך הוא יצא לבד, החזרתי אותו למיטה ועקבתי אחריו ראיתי איך הוא, בחושים שלו ובשיטה מיוחדת מטפס מעל מעקה המיטה ומשחיל עצמו למטה, התמוגגתי מהתושיה שלו...
בגיל שנה וחצי הוא נגמל מהחיתולים, היו אלה ימי הקיץ, וברוב שעות היום הוא הסתובב ערום.... גרנו אז בקומה ראשונה, אני זוכרת איך היה נצמד למעקה המרפסת משתין למטה, בא אלי בשמחה ומודיע לי ששוב השקה את הפרחים...
יום אחד דפק לי על הדלת שכן ואמר לי בכעס שאחנך את הילד כי הוא עומד במרפסת ומשתין על מי שעובר למטה.... הסברתי לעמר שפיפי עושים רק בסיר או בבית השימוש, אבל הוא כנראה נהנה יותר להטיל מימיו מבעד לסורגים של המרפסת...
פעם נסענו לטיול בשארם, היה שם מאוד חם ועמר הסתובב כל הזמן ערום. כשכל החברים היו עסוקים בהכנת ארוחת - הצהריים, הוא היה מפתיע כל פעם מישהו מאחור ומשתין לו על הגב, כולם שם התגלגלו מצחוק, והוא שראה שכולם צוחקים חשב כנראה שהם גם נהנים, וכל פעם שהיה לו פיפי היה רץ ומשתין על מי שהיה הכי קרוב אליו... בסוף ציידנו אותו בקופסת שימורים, וביקשנו ממנו לעשות פיפי בקופסא...
בגיל שנה וחצי, בערך החל לבקר בגן, ומהיום הראשון שהגיע לחברת הילדים הרגיש מצוין, בלי בכיות ובלי גינוני פרידה היה מנפנף לי לשלום, ואני מלאת רוגע המשכתי לעבודה.
כשגדל, הייתי מגיעה איתו לגן בתחילתה של השנה, אני זוכרת איך היה עומד בימים הראשונים ומתבונן בילדים שבכו כאשר ההורים עזבו אותם, הוא היה ניגש אליהם ומנסה להרגיע אותם... הייתי עומדת ומחייכת, מחזקת אותו על צורת התנהגותו ואומרת לו שמזל שהוא פה כי הרבה ילדים צריכים פה את העזרה שלו, והוא מלא בטחון וגאווה היה ניגש ומרגיע ולמרות שהוא כמעט ולא השיג כל תוצאות במאמצי ההרגעה שלו הוא לא וויתר, כך היה עובר מאחד לשני, כשהייתי הולכת הוא היה כל-כך שקוע בענייניו, בקושי אמר לי שלום, תמיד עזבתי אותו שם ברוגע מוחלט, וזה היה כיף, כי הוא הקרין איזה ביטחון עצמי ושלווה נפשית, הוא השתלב בחברת הילדים מאוד מהר, ולגן הוא היה מגיע ממש בשמחה.
בשנותיו הראשונות עמר היה ילד שידע להעסיק את עצמו שעות, בבית היה שקוע המון במשחקי הרכבה, פזלים, הרכבות של לגו היה בונה לו שם עולם ומלואו.
התעסק המון עם מכוניות , היה לו אוסף מאוד גדול של מכוניות מסוגים שונים, הכיר כל מכונית בשמה, לפעמים היה מפרק מכונית ומלביש חלקים שלה על מכוניות אחרות...
היה לו כושר ריכוז נהדר וזה הקל עלי מאוד, הוא היה מהילדים שמסתדרים עם עצמם מצוין... כשהיה מקבל איזה משחק חדש, עוד לפני שהספקתי להבין מה רוצים שם... כבר היה יושב ומשחק, משחקים חדשים תמיד ריתקו אותו... הוא גם אהב מאוד לצפות בתוכניות טלוויזיה: סמי וסוסו, קישקשתא, ריץ'-רץ'....
במהלך היום אני הייתי זו שעסוקה עם שירה ועמר, בערבים כשאבי היה מגיע מהעבודה הוא הצטרף אלי ונצמד אליהם עד שהלכו לישון, היה מטייל איתם, מאכיל אותם, רוחץ אותם, ולפני השינה מספר להם סיפורים...שותף פעיל בכל.
כל-ערב אבי ואני היינו מתחלקים בינינו אחד היה קורא לעמר ואחד קורא לשירה אך תמיד כשלעמר סיימו את הקריאה לפני שירה, הוא היה מצטרף ומקשיב לסיפור שקוראים לה...
עמר היה ילד מאוד חברותי , פעמים רבות הינו חוזרים מהגן עם חבר שהוא ביקש להביא הביתה לארוחת-הצהריים.... נראה היה כאילו קשה לו להפרד מחבר שהוא שיחק איתו כל היום בגן. הם היו משחקים יחד עד לשעות אחר-הצהריים, ואני יכולתי להתפנות לעיסוקי, סידור שהיה טוב לכולם.
הורי, סבתא אידה וסבא מנחם, גרו לידינו ברמלה ונעזרתי בהם המון, עמר ושירה בילו איתם הרבה משעות הפנאי שלהם. הורי התענגו מהנכדים הקדישו להם המון מזמנם, טיילו איתם, פינקו אותם עם המון ממתקים, ליד ביתם היה קיוסק וכל ביקור של עמר ושירה בביתם היה מתחיל בביקור באותו קיוסק... קנו להם תמיד מה שהם רק ביקשו ונראה שההנאה היתה הדדית, הורי נהנו לפנק והילדים אהבו את הפינוקים.
עד גן טרום חובה עמר התחנך ברמלה. הגנים בהם היה היו קרובים לבית הורי, וכשאני לא הספקתי לחזור הביתה בזמן מהעבודה, הורי היו אוספים אותו לביתם. כשהוא בגר הוא היה מגיע אליהם בכוחות עצמו, אני זוכרת את הפעמים הראשונות שהוא הגיע לבד, באיזו גאווה ובאיזה ביטחון הוא תאר בפירוט רב את "כל" הדרך שעשה... תאר בדיוק איך חצה את השביל הקטן, ומי חלף על פניו בדרך...
בבית הורי, היתה חצר גדולה עם דשא עצים ופרחים, שירה רועי וילדיו של אחי (שגר גם כן ברמלה סמוך אלינו) ליאת חגית ובועז - בן גילו של עמר, בילו שעות רבות באותה חצר.
כיון שכולנו גרנו די בסמיכות הילדים הגיעו לשם המון, לפעמים אחר - הצהריים ובעיקר בחופשות, לסבא ולסבתא היה המון סבלנות לנכדים, הם הקדישו המון מזמנם, ונתנו להם הרבה תשומת-לב.
את רוב זמנם הם בילו שם בחצר הבית. לחצר הזו היו צמודות תמיד 2-3 חתולות רחוב, שקיבלו הרבה פינוקים מסבא סבתא והנכדים.
בקיץ, הם נהגו להשתולל שם עם צינור המים, תמיד באמתלה שיש להשקות את הפרחים, ובמקום את הפרחים התיזו אחד את השני, או שהיו מנפחים את בריכות הגומי שהיו שם,ממלאים אותן במים ומשתוללים שם עד שהיו מתישים את עצמם...
משמיכות היו מקימים שם אוהלים והיו בונים שם את עולם ומלואו.
לפעמים היו עוזרים לסבא לשתול פרחים, ואחר כך המשיכו לטפל בצמחים ששתלו...
עמר שהיה ילד מאוד אנרגטי ושובב לא קטן, היה מוציא שם הרבה מאוד אנרגיות, יחד עם בן-דודו בועז, לפעמים היו רבים ביניהם, וכשהורי היו מתעייפים מהם, צלצלו שנבוא לקחת אותם, היו אומרים שלהיום הספיק להם...
בחופשות הקיץ, במהלך ימי השבוע, אבי נהג לקחת את כל הנכדים לבריכה העירונית, לילדים ולסבא היו אלה שעות של הנאה, את התנועות הראשונות בשחיה עמר למד אז מאבי.
ובשבתות כל המשפחה, אחי ומשפחתו אנחנו עם הילדים הינו מגיעים לבית הורי לארוחת צהריים, לפעמים היינו נוסעים כולם לטיולים בשבת ואז היינו אוכלים כולם באיזו מסעדה ונהנים מהביחד.
כשרכשנו את הדירה ברחובות נסענו פעמים רבות אחרי ארוחת השבת לראות איך מתקדמת הבניה...אני זוכרת שמרגע שהיינו מגיעים לאתר הבניה עמר היה נעלם בין הפיגומים הלבנים והקרשים, היה אוסף משם כל מיני מסמרים וגזרי עץ, ולמחרת היה מגיע עם זה לגן...
בכלל בתקופה זו נהגנו לטייל המון גם עם חברים שגם להם היו ילדים בגילאים של שירה ועמר.
במהלך הנסיעות אני זוכרת, עד גיל 5 בערך הנסיעות היו נעימות ורגועות שירה היתה מעסיקה את עמר והוא היה די כרוך אחריה, הקשיב לכל מילה שלה - היתה שרה לו... מסבירה לו... מספרת לו סיפורים ששמעה מהגננת בגן... והוא בולע כל מילה שלה.
מגיל 6-7 הוא החל לגלות סימני עצמאות... והחל להשתחרר ממנה, בעיניה זה לא תמיד מצא חן, ואז התחיל גם עידן החיכוכים והעימותים ביניהם. בתקופות האלה טיולים או נסיעות ארוכות היו יכולים להפוך לסיוט, בגללה המריבות ביניהם.
במהלך הזמן, כששניהם כבר קראו, למדתי להעסיק אותם בכל מיני משימות במהלך אותן נסיעות, הייתי מכינה להם מפות אילמות של מסלולי הנסיעה שלנו, וכל הדרך הם היו עסוקים בלעקוב אחרי ישובים שחלפנו על פניהם, ובלסמן אותם במפה.
מהשעשועים האלה עמר פשוט התחיל להכיר שמות של ישובים בארץ, במהלך הזמן ידע איפה כל ישוב ממוקם, היו ישובים שקבלו מאיתנו קצת תשומת לב, עמר היה מקשיב, שואל, וכשהיינו מזדמנים למקום שוב, היה מזכיר לנו את כל מה ששמע מאיתנו...
הוא הכיר כל-כך טוב את מפת הארץ ולימים כשבגר והחל לטייל במסגרת בית הספר והצופים גילה בקיאות יוצאת מהכלל במיקומה של כל נקודה ונקודה בארץ, מאוחר יותר בבית הספר התאהב בלימודי הסטוריה, ואת לימודי ההסטוריה של א"י אהב במיוחד, ומהשילוב הזה של טיולים וקריאה, צמח לו נער אוהב הארץ, מכיר את שביליה ובקיא בסיפוריה, "מלח הארץ".
אני זוכרת איך בקיץ האחרון שלנו יחד, כשהוא שרת ביק"ל, היינו בנופש עם חברים בראש - פינה והוא הגיע אלינו לביקור, אכלנו יחד ארוחת-בוקר והחלטנו כולם לצאת לטייל בסביבה, עמר החליט להצטרף, פתאום במהלך הנסיעה הוא ביקש מאבי לעצור, היה זה בכביש המוביל לנחל יהודיה, הוא ראה קבוצה של צעירים שנכנסת לשביל המוביל לנחל והוא החליט שהוא מצטרף אליהם, שאלתי אותו מה פתאום? בחום הזה? ואתה לבד? הוא חייך אלי וענה לי במשפט שכל-כך היה שגור אצלו: "מה את דואגת?"
הוא ניסה להרגיע אותי שהוא לא לבד כי יש שם עוד מטיילים, הוא ירד מהאוטו יחף (כהרגלו) הוציא מהתרמיל נעלי הליכה התיישב לצד הכביש נעל את נעלי ההליכה שלו, חבש כובע, חצה את הכביש ניפנף לנו בידו ונבלע בשביל המוליך לנחל...
אני לא יכולה לומר שהייתי שקטה מהספונטניות הזו שלו, אבל ידעתי שזה עמר ובתוכי התמלאתי במין גאווה "אמהית" דווקא בגלל שהוא כזה...
בתקופת השרות צבאי הוא ניצל כל הזדמנות לטייל, אם באבטחת טיולים של הצופים, או שהיה מצטרף לטל, חברה טובה מהקומונה שעשתה את השרות הצבאי שלה כמדריכה בבית - ספר שדה בקצרין, יחד הם טיילו המון בעיקר באיזור הצפון.
בימי שבת בילינו כאמור עם הורי, אבל ערבי ששי היו קודש להורים של אבי, סבא זעיש וסבתא חנה.
בערבי יום ששי כל המשפחה הייתה מתכנסת בבית ההורים באופן קבוע במושב ישרש. גם הרבה חגים בילינו שם כלם יחד, והאווירה שם באמת הייתה מיוחדת: הרבה ילדים, הרבה שמחה, הרבה המולה והרבה אוכל...
את האוכל של סבתא עמר אהב במיוחד, ילד שטועם הכל ואוכל הכל, פשוט תענוג אף פעם לא הייתה לי אתו בעיה של אוכל...
כשהוא התבגר, והתחיל להבין באוכל... האוכל המרוקאי היה בשבילו גורמה... ותמיד כשביקשתי ממנו להצטרף לאיזה אירוע משפחתי אז הוא תמיד שאל: "מה הולכים לאכול שם?", כמעט תמיד הצטרף, הוא אהב מאוד את המפגשים המשפחתיים ובעיקר את ההתכנסות סביב השולחן...
כשאני הייתי מנסה בבית להכין איזה מאכל מרוקאי לפי מרשם שקיבלתי מסבתא אז תמיד הוא היה אומר לי שאני לא מביאה כבוד לאוכל המרוקאי "את לא מבינה שאת הורסת את הטעם", היה אומר לי, הוא כמעט ולא פירגן לי על התבשילים שהייתי מכינה (גם בצבא כשהיה מצלצל בערבי ששי והייתי אומרת לו שהוא מפסיד ארוחה היה אומר לי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד מהטבח שלהם...)
אך יחד עם זה היו כמה מאכלים שהיתי מכינה ושהוא מאוד אהב וכשרציתי לפנק אותו, הם היו מחכים לו... פשטידה של פסטה עם חצילים, הפיצה של סופיה לורן (לפי מרשם שהיא פרסמה בעיתון) וסלט אבוקדו ולארוחת בוקר אהב שאני מכינה לו טוסטים מרוחים בשמן זית עם פרוסות עגבנייה ושוקו של יוטבתה, עם כל החוסר פירגון שלו לאוכל שלי, כשרצה פינוק היה מבקש ממני להכין משהו מאלה...
לימים הפך גם לבשלן, זה התחיל בצופים בפעולות האוכל שהיו עושים שם, מאכלי עדות או סתם ארוחות שחיתות שנהגו הכין לעצמם... אחר כך היה מבשל בטיולים ובמחנות של הצופים, שם למד לאלתר ארוחות עם מצרכים שהיו במקום...
ובשנת השרות הוא כבר עשה את ההתמחות שלו, אז הוא אסף ספרי בישול והחל לבשל בצורה מסודרת, במיוחד אהב לבשל אוכל סיני וכל מיני פסטות, מדי פעם היה מצלצל אלי ושואל אותי איך להכין איזה מתכון, או שביקש לדעת על איזה תבלין שחסר לו מה אפשר לשים במקום...
כשנחשף לדייג (בכיתה י"ב) התאהב במאכלי ים, היה יוצא לדוג מביא הביתה דגים ולא הרשה לי לגעת בהם, רק הוא היה מטפל בארוחות הדגים האלה.
גם בצבא כששרת ביק"ל היה נכנס מדי פעם למטבח ומכין לחברה איזו ארוחה... הוא פשוט אהב את העיסוק במטבח.
שנינו אהבנו מאוד דגים, בימי הולדת נהוג אצלנו שכל אחד בוחר לו את המסעדה המועדפת עליו, רועי היה בוחר מסעדה מזרחית, שירה ואבי מסעדה איטלקית עמר ואני מסעדה סינית או מסעדת דגים, לפני יום ההולדת שלי הוא היה מצלצל אלי ואומר לי: "אל תתני להם לשכנע אותך ללכת למסעדה איטלקית... אנחנו הולכים למה שאנחנו אוהבים..."
ביום ההולדת האחרון שלי (לפני שנהרג) ב-16.2 הוא לא הגיע, זה היה ביום שלישי והוא היה בבסיס, אבי היה בחו"ל, יצאנו לארוחה עם שירה רועי ומורן חברה של רועי, באמצע הארוחה עמר צלצל לאחל לי "מזל-טוב" ואמר לי שלא אשכח שגם לו אני חייבת ארוחה...
ביום חמישי 18.2 הוא חזר מהבסיס, הוא ניגש אלי עטף אותי בחיבוק הגדול שלו נישק אותי ואיחל לי "מזל טוב", מיהרתי באותה שעה ללימודים וסיכמנו שנתראה בערב.
כשחזרתי הביתה הייתי פשוט המומה, על השולחן בפינת האוכל הייתה פרושה מפה, השולחן היה ערוך לארוחה זוגית עם הכלים החגיגיים שלנו, עם שתי כוסות ליין (למרות שהוא לא נגע ביין), לרגע לא תפסתי מה העניין, הוא ניגש אלי חיבק אותי איחל לי "מזל-טוב" וזרז אותי: "מהר, חבל על הזמן, בואי נתיישב, הכל חם".
מסתבר שבדרך חזרה מהבסיס הוא נכנס לקיבוץ מעיין- ברוך, קנה שם דגים, כשהוא הגיע הביתה הוא הכניס את הדגים להדסה השכנה, בכדי שלא אחשוף משהו מההפתעה שהוא הלך להכין לי, כשיצאתי ללימודים הוא החל בהכנות לארוחה, דגים ממולאים בעשבי תיבול, אפויים בתנור, צ'יפס וסלט ירקות...
התישבנו סביב השולחן שנינו לבד.
אני כולי קורנת מנחת, לא הפסקתי להתלהב מעצם ההפתעה, מהיוזמה, מההשקעה, מהיכולת שלו לערוך שולחן חגיגי כזה... (פשוט לא התאים לו, היה כזה "פאלח" באופי שלו...), קשקשנו על עניני דיומא, סיפר לי קצת על הצבא... (בדיעבד הסתבר שהיו אלה באמת סיפורים מסוננים מאוד) וכשסימנו עם הארוחה והתחלתי להוריד את הכלים, אז הוא אמר לי: "היום זה היום שלך, את יושבת...." כמו גדול הוא הוריד את הכלים, הכניס אותם למדיח, ניגב את השולחן הבריק את השיש (לא מרח אותו כהרגלו), ואני זורקת לעברו:
"כשזה חשוב לך אתה עושה את זה יפה מאוד". הוא חייך אלי את החיוך שלו וענה: "זה יוצא לי פעם בשנה".
ובעוד אני מספרת על אותה ארוחה לכל מי שאני רק מכירה הגיעה ההודעה על נפילתו , כך באמצע הסיפור באמצע החיים נשארתי עם זיכרון כל-כך מתוק וכל-כך עצוב, הזיכרון של "הסעודה האחרונה".
למפגשים המשפחתיים במושב ישרש היו מגיעים כל הנכדים, 5 מהם היו בערך באותו גיל, עמר ועוד 4 בנות דודות, אבל זה לא הפריע לו להשתלב בחבורה, לא פעם הוא אפילו הוביל אותה... וכשהיו מריבות בין הבנות הוא היה מתערב ומפייס...
מכל החבורה הזו עם קרן, בת-דודתו הגדולה ממנו בשנה היה לו קשר מיוחד, בכל מצב ובכל התפצלות חברתית שהייתה מתרחשת לעיתים בתוך החבורה הזו, קרן ועמר היו תמיד ביחד, בין השניים היה איזה קשר סמוי ומיוחד, אני לא זוכרת שאי פעם הם כעסו אחד על השני או רבו... נראה ששניהם השרו זה על זו מן שקט ורוגע נפשי, שניהם דמו באופי והיו באותו ראש, הקשר ביניהם הלך והתהדק בין השנים והם פשוט הפכו לחברים מאוד טובים.
בילדותו המוקדמת עמר גם היה שובב לא קטן, ובמושב, זה בא לידי ביטוי לא פעם.
בגיל 3-4 הוא היה מגיח מדי פעם ללולים בחצר ומתוך כוונות טובות היה שובר ביצים ומנסה להאכיל בהן את התרנגולות... הוא היה מטפס שם בלי סוף על העצים ולא פעם שבר ענפים...
מההשתוללויות אלה היה שובר לפעמים בדירה של סבא וסבתא לא מעט דברים. אבל כשהכול היה עובר בשלום, היה ניגש לסבא ולסבתא לפני שהיינו הולכים הביתה היה אומר להם: "היום לא שברתי לכם שום דבר...".
עמר אהב מאוד את המושב, את השטחים הפתוחים, אהב לשחק בדשא בכדור, כשבני הדודים הבוגרים יותר שיחקו בדשא כדורגל תמיד הצטרף לחבורה... ועם אח של אבי ז'ק אהב במיוחד לכסח את הדשא... הוא היה ילד של טבע ומרחבים ומכל זה היה לו הרבה במושב... נסיעה למושב היתה עבורו תמיד חגיגה.
תמיד שאל למה אנחנו לא עוברים לגור גם כן במושב...
ב-1979 סבא יחיאל נפטר, סבתא חנה עברה לגור ברחובות והדירה נמכרה, באותה תקופה גם אנחנו החלטנו לעקור לרחובות, עמר לא הפסיק לנדנד לנו אז שנקנה את הדירה בישרש...
ב-1980, כשעמר היה בן שלוש וחצי עברנו לרחובות, כיון שאני עבדתי בלוד היה לי מאוד נוח להשאיר את עמר בגן ברמלה בסביבה שהייתה מוכרת לו, עם החברים שלו ועם הורי שהיו תמיד ליד...
בבקרים הינו נוסעים יחד מרחובות לרמלה, ובצהרים שוב שנינו האחד עם השני, היו אלה שעות נטו של שנינו, במהלך הדרך בבוקר, אני הייתי הדברנית אם זה היה לפני איזה חג הייתי נותנת לו קצת רקע... אם היה איזה אירוע חדשותי הייתי מסבירה לו... ובצהריים כל הדרך חזרה הביתה, הוא היה מדווח... על הגננת, על החברים, עם מי הוא שיחק, מי הרגיז אותו, מי נשך אותו (בדרך כלל היה זה בן-דודו בועז), היה מלמד אותי בדרך איזה שיר חדש שלמד, היינו שרים יחד שנינו. כל כך נהננו מהזמן הזה שהנסיעות האלה זימנו לנו...
כיון שבמהלך שנה זו עמר רכש כבר הרבה חברים חדשים ברחובות, היה ברור לנו שגן חובה הוא כבר ילמד פה.
הבניין שאליו הגענו ברחובות היה למזלנו בניין שמרבית דייריו הגיעו מערים שונות בארץ, כולנו היינו זוגות צעירים עם ילדים בגילאים די זהים, כמעט כולנו היינו רחוקים מההורים, לכן ההתחברות בין השכנים החדשים הייתה מהירה מאוד, וגם האווירה שנוצרה הייתה חמה ולבבית. הייתה תחושה של משפחה אחת גדולה, הדלתות היו תמיד פתוחות, הילדים נכנסו ויצאו מבית לבית באופן חופשי, הורה שהיה פנוי השגיח על ילדים שהוריו עבדו. לנו ההורים זו הייתה הקלה גדולה ולילדים זה נתן המון ביטחון...
בין הילדים החלו להירקם חברויות מאוד קרובות, עומר פרח... היו בבנין 7 ילדים בגילו, יחד הלכו לבית הספר יחד חזרו, יחד שיחקו למטה בחצר... וביקב הישן שליד הבית.
חבורת הילדים בבנין ובשכונה החלה להתגבש, "שכונת היקב" - כך נקראה שכונת הבנייים שמסביב ליקב הישן של רחובות, היו בה המון ילדים, כשהגענו לרחובות האזור היה עדיין בבניה, ונראה עזוב ומוזנח, אך דווקא אז, על תילי היקב הישן, שליד הבית, חיי הילדים היו שוקקים ותוססים, במקום התנהלו המון פעילויות של כל ילדי השכונה.
מהר מאוד עמר הפך לחלק מאוד מרכזי בתוך חבורת הילדים. הוא בלט בגובהו ולכן היה גם קל לזהותו, תמיד נראה למטה כשהוא מוקף בילדים, כבר אז היה מנהל את המשחקים ותופס פיקוד, בדרך כלל זרם עם כולם וכשמשהו לא היה מוצא חן בעיניו היה עומד על שלו, לא מוותר ולמרות שלא תמיד כולם הסכימו אתו, בדרך כלל הלכו אחריו... מגיל צעיר מאוד הקרין נחישות, ביטחון וכושר מנהיגות.
כאן, בחצר שליד הבית היו כל המפגשים החברתיים של ילדי השכונה, אחרי הצהריים שיחקו פה כדורגל.
בימי ששי כולם היו נפגשים פה ומכאן יצאו לבילויי הערב...
בחגים החצר למטה הפכה למרכז החגיגות.
בחג סוכות הילדים בנו פה סוכות וישנו בהן בלילה, בל"ג בעמר הבעירו פה מדורות, וביום העצמאות יצאו מכאן רוכבי האופניים למסע האופניים העירוני, ועמר תמיד שותף בכל.
לימים שיפצה העירייה את היקב הישן פה והפכה אותו לאתר היסטורי הפתוח למבקרים, ואת גן שמסביב הפכה למקום פורח ויפה, והמקום הפך לפינת חמד...
כשעמר התבגר והחל להדריך בצופים, הוא המשיך להגיע לכאן, עם חניכיו.
כל תחילת שנה, הפעולה הראשונה שלו הייתה תמיד בגן היקב... כאן זה תמיד התחיל... ובמהלך השנה היה מגיע לגן עם חניכים סתם כך בכדי לגוון שיגרה של פעילות בצופים.
כשהגענו לבניין, החלה להירקם חברות קרובה מאוד בין עמר אסף ושחר שני חברים מהבניין, כיון שעמר ואסף למדו גם באותה כיתה, הפכו שניהם לזוג חברים בלב ובנפש, חברות קרובה זו שהחלה בגן חובה ונמשכה לאורך כל תקופת בית-הספר היסודי והחטיבה התחתונה, בבית ספר הם ישבו באותו ספסל, יחד הלכו לאותם חוגים-כדורגל , כדוריד, שחיה, אכלו זה בביתו של זה, בסופי שבוע ישנו כל פעם בבית אחר, תמיד נראו ביחד.
כשבגרו, בגיל 12 בערך יצאו יחד לעבודה - שניהם בפעם הראשונה - חלקו את עיתוני העיר בתוך תיבות בדואר...
בגיל 13 אסף יצא עם הוריו לשנה לארה"ב, בתקופה זו הם התכתבו ביניהם, כשאסף חזר לשנת הלימודים השנייה בחטיבה התחתונה, עמר דאג להכיר לו את החברים החדשים שלו מהחטיבה בכדי שהוא ישתלב מהר בחבורה...
ביום שאסף חזר לארץ, אני זוכרת איך עמר לקח את גלשן הים שלו ונסע עם אסף לים בכדי ללמד אותו לגלוש (גלשן אותו רכש עמר מהכסך שחסך כשחילק עיתונים).
שניהם התחילו גם יחד את הפעילות בצופים, אך כשאסף עזב באיזשהו שלב, הקשר ביניהם החל להתרופף, אבל המפגשים שהיו ביניהם, מדי פעם, היו תמיד עם קריצה חיוך וטפיחה על השכם.
מיד לאחר נפילתו של עמר, כבר בימי השבעה, אסף ואמו נטע העלו את הרעיון להפוך את גן היקב, שבו מקופלת פיסת החיים של עמר, לגן שיקרא על שמו, וביוזמתם אומנם הפך הגן, שמתחת לבית, לגן הנצחה לזכרו של עמר.
בכיתה ב' רצינו להעשיר את מגוון העיסוקים של עמר בשעות הפנאי אחר-הצהריים, הצעתי לו להצטרף לאיזה חוג נגינה.
כמו כולם הוא התחיל עם חלילית... אך מהר מאוד הוא איבד שם את הסבלנות, ואחרי 4 חודשים נפרד לשלום מכל חבריו לחוג, הבנו שגם מוסיקאי הוא לא יהיה.
גם שיעורי מוסיקה לא ענינו אותו באופן מיוחד, מהשיעורים היה חוזר תמיד עם איזו בדיחה על המורה, או איזה חיקוי שלה.
לפעמים כשהיה מנסה להשמיע לי איזה שיר שהיא לימדה בכיתה, השיר תמיד נשמע כמו דקלום... תמיד הוא עבר ליד השיר.
בילדותו, הוא לא היה מעוניין ליטול חלק בפעילות מוסיקלית כלשהי, אבל כשהתבגר האזין המון לשירים: בחדרו כל הזמן התנגנו מנגינות.... מאוחר יותר באוטו, תמיד בווליום די גבוה, (כשהייתי אומרת לו בנסיעה שככה הוא לא שומע את הכביש, היה עונה לי שאני לא יודעת עם איזה חושים מחודדים ילדתי אותו...) תמיד יצא מהבית עם WALKMAN צמוד לאוזניים.
בעיקר האזין לשירים ישראלים, היה "משוגע" על שלמה ארצי אהב מאוד את אריק איינשטין, יהודה פוליקר, רונית שחר... גם את החיפושיות מאוד אהב (היתה תקופה ששלמה ארצי היה מופיע בחופשות הקיץ בפארק יהושע, כיון שגם אנחנו אהבנו את השירים שלו היינו מגיעים לפארק עם הילדים וחברים, משתרעים שם על הדשא ונהנים מהשירים ומהאווירה...
אני חושבת שאז התחיל הרומן בין עמר לשלמה ארצי... הוא התאהב בשירים שלו החל לקנות כל קלטת שלו שיצאה לשוק והאזין בלי סוף לשירים...
לכל טיול או נסיעה שיצא, תמיד הצטייד בקלטות או בדיסקים של שלמה ארצי... עמר לא החמיץ שום הופעה שלו בצוותא... וכשהוא החל לשדר כל יום ששי בצהריים את התוכנית "עוד לא שבת" כל מקלטי הרדיו בבית היו מכוונים לגלי-צה"ל, בכדי שלא יחמיץ איזו אמירה שלו...
כשהיה בבסיס ושלמה ארצי הופיע באיזו תוכנית טלוויזיה היה מצלצל ומבקש שנקליט לו...
חודש לפני שנהרג עמר ראה בעיתון ששלמה ארצי יוצא בהופעה חדשה בצוותא, הוא אמר לי שהוא מתכונן לקנות זוג כרטיסים להופעה והציע לקנות כרטיסים גם לאבי ולי... שמחתי על ההזדמנות הזו של בילוי משותף...
אך כשהוא חזר עם הכרטיסים הביתה הוא אמר לי שהוא החליט לקנות 2 זוגות כרטיסים לשתי הופעות שונות, ליום חמישי וליום שבת כיון שהוא לא יודע מתי הוא יחזור מהבסיס...
ההופעה אמורה הייתה להתקיים במרס... את הכרטיסים מצאו החברים שלו על המדף בחדרו אחרי שנהרג...
הדברים הגיעו לשלמה ארצי ובעקבות זאת, הוא צלצל אלינו, הזמין אותנו להופעה והציע לבוא ולשיר בפני החברים של עמר. מכאן החל להתפתח קשר חם מאוד והדוק בינינו...
באותה שנה בכל הופעה שלו בצוותא הוא הזכיר את עמר, סיפר על נפילתו ועל הכרטיסים שעמר קנה להופעה בצוותא ושלא זכה להגיע.
כיון שבסך הכל עמר בחר לעצמו את החוגים אליהם הלך הבנו מהר מאוד שכל האנרגיות שלו מנותבות לכיוון הכדור. הוא נמשך לכדור כמו למגנט לא היה חוג בסביבה שלנו שהיה בו כדור ועמר לא השתתף בו: כדורגל, כדוריד, כדורסל - שלושתם במכבי רחובות, טניס, טניס שולחן, כדורעף ובאולינג שיחק להנאתו כך סתם עם חברים...
כל יציאה שלו מהבית הייתה עם כדור ביד, כל פעם עם כדור בגודל אחר, ואני במשך הזמן למדתי להבחין בין הכדורים, ידעתי לשייך כל כדור לסוג המשחק... כששאלתי אותו לאן הוא הולך היה מנפנף לי בכדור ואני כבר הבנתי לאיזה מגרש הוא הולך ובדרך כלל גם ידעתי מי הם הפרטנרים שלו לכל משחק...
עמר היה ילד של מגרשים, בתקופת בית הספר היסודי הוא הקדיש ללימודים מעט מאוד זמן, שעות אחר הצהריים הוקדשו בעקר לחברים, ולפעילויות ספורט.
בגיל 12 החל לתפוס גובה אז גם החל להקדיש יותר שעות לאימונים במכבי רחובות בכדורסל, שלוש פעמים בשבוע היה מתאמן מספר שעות, מעבר לזה הקדיש ימים ושבתות למשחקים עם נבחרות יריבות, אבי ורועי היו באופן קבוע מלווים את עמר למשחקים שלו.
אני הצטרפתי מדי פעם, כשעמר היה אומר לי שהמשחק מאוד חשוב ומכריע לגבי מיקומם בליגה... אז הגעתי בשביל לעודד.
הוא שיחק במכבי רחובות עד גיל 16 בערך, כיון שבאותה עת היה פעיל גם בצופים, והוא החל לעסוק שם גם בהדרכה פשוט הוא לא מצא את הזמן לשני הדברים גם יחד, אז הוא היה צריך לקבל החלטה כדורסל או צופים, וההכרעה נפלה על הצופים, מאז השבט בצופים הפך לבית השני שלו.
כשעמר היה בן 6, הייתי בהריון, הוא ושירה היו מאושרים מזה שעומד להיוולד להם תינוק.
לקראת סוף תקופת ההריון הסתיים שיפוץ שעשינו בבית, היתה זו חופשת פסח, הבטן כבר הכבידה עלי, נאלצתי להיעזר מאוד בשירה ובעמר בניקיון הבית ובארגונו, הם עזרו לי אז המון, סידרו את החדרים שלהם, גרדו מהרצפה שאריות של צבע, שטפו, עשו כמעט הכל, אני זוכרת איך הם היו עובדים ושרים: "עבדים היינו, היינו, מחר בני חורין, בני חורין...".
כמה ימים לפני ליל הסדר רועי נולד.
מבדיקות האולטרסאונד שעשו לי אז חשבו שתיוולד בת. עמר היה מאוד מאוכזב, הוא כל-כך רצה אח, ניסיתי לעודד אותו ואמרתי לו שהוא צריך לשמוח כי הוא יהיה הבן היחיד בין שתי בנות, אבל זה לא ניחם אותו.
כשרועי נולד הוא קרן, הוא היה כל-כך מאושר.
את השם לרועי בחרו שירה ועמר, ומרגע שהגענו הביתה, הם קיבלו אותו בהמון אהבה, היו מביאים חברים הביתה ומשתעשעים אתו כמו עם צעצוע.
עמר היה יוצא אתו לגינה עם העגלה, מטייל אתו, הוא ושירה לא עזבו אותו לרגע, מרגע שהיו מגיעים מבית-הספר התעסקו איתו, גם לטיפת - חלב היו מלווים אותו ועוקבים כמה גרמים היה עולה במשקל.
מרגע שרועי נעמד על הרגליים, עמר היה מוריד אותו למטה לחצר ועוקב אחרי כל תנועה שלו, הוא לימד אותו לרכוב על אופניים, לבעוט בכדור, רועי היה בועט ברגל שמאל ועמר ניסה שעות להרגיל אותו לבעוט ברגל ימין, ללא הצלחה, עד היום הוא בועט ברגלו השמאלית.
רועי היה מאוד קשור לעמר, כשהוא גדל והחל ללכת לגן, בבוקר עמר ושירה היו מלווים אותו, ובצהריים דואגים להחזיר אותו, עם עמר רועי אהב לחזור במיוחד, כי איתו הדרך הביתה הייתה עוברת, לפעמים, דרך מגרש כדורגל, או דרך איזה חבר...
גם בשעות אחר הצהריים, הרבה פעמים עמר היה לוקח איתו את רועי לחוגי הספורט שאליהם הלך, אחר-כך היה הולך עם אבי לתחרויות בהן עמר השתתף.
רועי פשוט העריץ את עמר הוא היה מביט בו בעיניים נוצצות... בלע כל מילה שהיה אומר ומחקה אותו המון ועמר התמוגג מזה...
אין ספק שלעמר יש חלק גדול באהבה של רועי לספורט, האמת היא שהוא די דחף אותו לתחום הזה וכשרועי החל להשתתף במשחקי כדורגל או משחקי כדוריד, אז עמר היה מגיע לצפות במשחקים שלו, ואחרי כל צפייה כזו מנתח לו מהלכים שונים במשחק או שמנסה לשפר לו טקטיקות מסוימות שרועי עשה ולא נראו לו.
לימים כשהם התבגרו עמר הפך לאוהד הפועל תל-אביב ורועי לאוהד מושבע של מכבי חיפה, וסביב זה התנהלו ביניהם המון חילופי דברים כשאף אחד משניהם לא מבין מה השני מצא בקבוצה אותה הוא אוהד...
בארוחות יום ששי-שבת, היו ביניהם ירידות הדדיות זה על זה בנוגע למה שכל קבוצה הולכת לחטוף במשחק השבוע...
עמר הדביק את רועי לא רק בחיידק הספורט אלא גם בחיידק הצופים.
שירה ועמר, שניהם היו מדריכים בצופים, אך כיוון שכשרועי החל את פעילותו בצופים שירה הייתה כבר חיילת, אז עמר ראה עצמו אחראי לכך שגם רועי יגיע לצופים.
לאחר תקופה קצרה של פעילות, כשרועי לא היה בטוח בהמשך דרכו בתנועה עמר פשוט לא וויתר לו... ורועי באמת נשאר.
בעצם רועי די הלך בנתיבים שעמר התווה לו, ואחרי שעמר נהרג רועי המשיך ללכת באותו מסלול, גם הוא היה מדריך בצופים, אחר-כך הפך למרכז צעיר בשבט, ובסיום י"ב התנדב לשנת שרות.
בגיל 9 הוא הצטרף לסקציית השחייה בבריכת 'וויסגל' שברחובות. פעמיים בשבוע היינו ההורים מסיעים, בתורנות, את קבוצת הילדים מהבניין, לאימוני שחיה.
3 שנים עמר התאמן שם בשחייה, הוא התגלה כשחיין מצוין, ובגיל 11 הוא צלח את הכינרת יחד עם שירה. לאורך כל אותה שחיה ליוו את הצולחים סירות בכדי שהמתעייפים יעלו עליהן...
עמר אמר לי לפני הצליחה שהוא שוחה עד הסוף, ואומנם כך היה, הוא לא עלה ולו פעם אחת על הסירה... חוץ מאשר לשתות מים...
כשהוא סיים את הצליחה התמלאתי בגאווה על יכולת הסיבולת שגילה בצליחה, על העקשנות שלו בהשגת המטרה בדרך הפחות קלה, בדיוק כפי שהתווה לעצמו.
מאז, כשהיה נוסע לים, נרגעתי, במידה מסוימת...
ידעתי שבים, שהוא כל-כך אוהב ומרבה להגיע לשם, הוא ירגיש כמו דג...
אך למרות זאת, כשהוא למד לגלוש בגלשן ים, די דאגתי כי ידעתי שהוא נכנס די עמוק למים, היכן שהגלים גבוהים...
פעם כשנסעתי לים עם חברות, הוא היה מוכן להצטרף אלינו לנסיעה רק בשביל להראות לי איך הוא גולש, ובכדי להוכיח לי שאין בגלישה כל סכנה.
אני זוכרת איך הוא קשר את הגלשן לרגל, וניסה להסביר לי שגם אם הוא יתהפך לא יקרה לו דבר כי הוא מחובר לגלשן, ולכן אני לא צריכה לדאוג... האמת היא שלא הבנתי כל-כך את התיאוריה שלו ולכן גם לא השתכנעתי שזה לא מסוכן... וכל פעם כשהיה נוסע לים חיכיתי בקוצר רוח עד שחזר.
השחייה והגלשן היו רק תחילתו של רומן עם הים, הים עבורו היה מקום של התנתקות ...של שקט ורוגע.
כנער הוא נסע המון לים עם חברים, לגלוש מאוחר יותר להעיף עפיפונים, או סתם כך לנפנף בשר על האש (אז היה אז מרוקן את המקרר מכל מה שנראה לו מתאים, בעיקר אהב את הקבבים שקנינו ביפו, היה לוקח לו את לוח השש-בש, ויוצא).
כשהפך למדריך היה יוצא לפעמים, לים עם החניכים לימי כיף... (כשהיה יוצא בערב מהבית והייתי שואלת אותו לפעמים: "לאן?" הוא היה תמיד עונה לי: "לים"... או "לירושלים"... ואני הבנתי שלא תמיד בא לו לשתף אותנו במקומות אליהם הוא היה הולך).
עוד אהבה שלו שנקשרה לים - עפיפונים. לא זכור לי מתי בדיוק הוא התחיל להעיף עפיפונים ואני גם לא יודעת מנין זה בא לו.
כשהוא היה בתיכון הוא נדבק בחיידק, בהתחלה היה יוצא עם חברים לחורשת הצופים, לפעמים היה לוקח איתו את העפיפון לימי שבט בצופים.
פעם אבי חזר מחו"ל עם עפיפון ענק, באורך של מטר וחצי בערך, ומאז המרחבים פה כבר לא הספיקו לו, העפיפון הזה נזקק לרוח של ממש, ואז הוא החל לנסוע לים, שם אני יודעת הוא בילה שעות בהעפת העפיפון.
כשהיה חייל,בימי ששי אחר-הצהריים, היה לוקח את העפיפון, קצת פירות, אוסף חבר ויחד יצאו לגבעות שליד הים שם הייתה רוח טובה שעזרה להם להעיף את העפיפון לגבהים...
בכיתה י"ב כשהוא היה מרכז צעיר בשבט, הוא עבד צמוד לאורן שהיה מרכז שכיר, בין השניים נוצרה חברות אמיתית, שנמשכה גם אחרי שהשניים סיימו את תפקידם בשבט.
עמר נדבק מאורן בכמה חיידקים: הדייג, הבישול, וסיני.
עמר אהב מאוד מאכלי ים, מאורן למד לדוג דגים, לנקות אותם ולהכין אותם לאכילה. השניים היו נוהגים לצאת לים, על פי רוב מוקדם בבוקר עם רשת הדייגים של אורן, היו דגים דגים מנקים אותם ומכינים לעצמם בים סעודה עם בירה וציפס.
כשהדייג היה מוצלח, הוא היה מגיע עם דגים הביתה ואז הוא לא היה נותן לי לגעת בהם... שאני לא "אהרוס את הטעם" כפי שהיה נוהג לומר לי.
שירה ורועי לא אוהבים דגים לכן בשבתות שהם לא היו בבית היינו מוציאים מהמקפיא את הדגים שעמר היה דג ומכינים ארוחת דגים לשלושתנו. אז הוא היה נכנס למטבח, מבקש ממני "לפנות לו את השטח" הוא לא נתן לי להתקרב או להתערב...
היה מכין תערובת של קמח ומלח, מקמח את הדגים ומטגן...
לזה הוא היה מכין קערה ענקית של צ'יפס, דואג לבירה שחורה... ועבורו זו הייתה ארוחת מלכים...
(כשהוא נהרג עוד היו לי, בתא ההקפאה, דגים שהוא דג עם אורן).
לפעמים כשהיה מגיע הביתה מהצבא לחופשת סוף שבוע ארוכה, היה מתפנה לבישולים, התמחות נוספת שלו בישול היה אוכל סיני שהוא מאוד אהב.
אז היה דואג שכל המצרכים יהיו בבית, אם היה חסר איזה רוטב או מצרך אחר היה נוסע למכולת הסינית בתל-אביב קונה שם כל מה שצריך... מגיע הביתה ומבשל.
וכשהיה במטבח, היה מאורגן להפליא בהכנות לקראת הבישול, היה חותך רצועות של ירקות ומניח כל ירק בצלחת נפרדת... מכין מראש את הרטבים והתבלינים... כל כולו היה בבישול...
אבל אחרי זה "סדום ועמורה" המטבח היה נראה כמו אחרי איזה קרב...
לפעמים כשהייתי חוזרת מהעבודה, הייתי מוצאת על השיש 2-3 קערות מלאות בתבשילים שבישל, (היה מבשל בכמויות) והכיור היה עמוס תמיד בסירים ובצלחות.
"את מסודרת, את לא צריכה לבשל", היה אומר לי ומתמוגג מהבישולים שלו.
אבל מה כל הבלגן?" הייתי שואלת "אני יודע לבשל..." הוא היה עונה לי ומחייך את החיוך שלו.
אמרתי לו תמיד שאחרי שהוא מבשל הוא גם צריך לדעת לנקות, לא עזרו לי הדיבורים, לפעמים היה "מורח" איזה נקיון, בשביל לצאת ידי חובה, ואני על פי רוב הייתי נעמדת ומנקה הכל אחריו...
בסך הכל די נהניתי מהשותפות הזו ומהמעורבות שלו בעבודות המטבח, התבשילים שלו היו תמיד בטעמים חדשים, ומעבר לזה הוא חסך לי שעות של עבודה, ואז היינו יושבים כולם ונהנים מהארוחות שהיה מכין.
אורן גידל בגינה שהייתה לו בחצר, תבלינים, יום אחד עמר הגיע הביתה עם שקית מלאה באדמת חמרה וצמחי תבלין: שמיר, רוזמרין, ונענע. הכל מהחצר של אורן, אמרתי לו שיש לי שקית עם אדמה מדושנת, מה פתאום חמרה? אז הוא ענה לי:
"אני רואה שאת לא מבינה מי יודע מה... חמרה זו האדמה הכי טובה תראי איך הכל צומח אצל אורן..." לא שכנעתי אותו. ב-3 האדניות שהיו לי בחלון המטבח הוא שתל את התבלינים שהביא.
"את רק תשקי" הוא אמר לי. וכל פעם שהיה מצלצל מהצבא שאל אם לא שכחתי להשקות את האדניות.
מאז, באדניות של המטבח צומחים אצלי כל הזמן תבלינים.
אורן נהג לנסוע המון לסיני לחוף של מוחמד, חוף שקט ודי מבודד ממבקרים, בסיום י"ב עמר הצטרף לאורן ולדפי חברתו ויחד נסעו לאותו חוף של מוחמד בסיני.
עמר התאהב בסיני, בחופים ששם, ובחוף של מוחמד במיוחד.
הוא אהב שם הכל, את הנוף , הים, האווירה, השקט, השלווה, הרוגע , הפשטות של המקום...
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא חזר משם,עם הנרגילה, עם שטיח צבעוני, וכל מיני סמרטוטים... וכולו מאושר, הוא אמר לנו שאנחנו חייבים להגיע לסיני.
כל פעם שהיה חוזר משם ניסה לשכנע אותנו לנסוע גם, כשאמרתי לו שאני לא יוצאת ל"חושות של סיני" הוא אמר שיש שם גם בתי מלון ושהוא מבטיח שידאג לנו שם לאיזה חדר נחמד...
ם אתם נוסעים אני בא איתכם" הוא אמר תמיד, הבטחתי לו שבאחת החופשות ניסע יחד, דווקא הרעיון של נסיעה משותפת די מצא חן בעיני... אבל לצערי לא הספקנו לממש אותו.
לצד כל הפעילויות שלו, בגיל 10 החליט עמר, בהמלצת שירה, להצטרף לתנועת נוער בינלאומית, ל-C.I S.V - הפעילות בתנועה זו התקיימה בתל-אביב, עמר שכנע את בן-דודו בועז להצטרף גם כן לתנועה ואז פתחנו קו הסעות לתל-אביב, פעם בשבועיים, אבי ואחי לקחו על עצמם את האחריות להסעות...
כאן עמר הכיר חברים חדשים, הפעילות שם התמקדה בעיקר בחינוך לסובלנות, קבלת האחר והשונה, ובהכנה לקראת מפגש עם בני נוער ממדינות אחרות.
ואומנם לאחר פעילות של שנה, עמר הצטרף למשלחת נוער שיצאה לנורבגיה לתקופה של חודש, המשלחת מנתה 2 בנים: עמית ועמר 2 בנות: עלמה ומדי והמדריך יגאל.
קדמו לנסיעה הכנות לא מעטות, שגיבשו את הקבוצה לפני יציאתה. בהכנות אלה שלפני הנסיעה היו גם מעורבים ההורים של ילדי המשלחת.
עם סטיקרים ותמונות על ישראל, עם תלבושת ייצוגית, דברי מאכל המאפיינים את ישראל והעם היהודי, ותוכנית פולקלור ישראלית יצאה המשלחת לנורבגיה.
השהייה במחנה הייתה עבורו חוויה מאוד מיוחדת, במחנה היו משלחות מ-12 מדינות מיבשות שונות, מעבר לזה שכל השיחות במחנה התנהלו באנגלית, הוא התוודע בפעם הראשונה בחייו למנהגים חדשים , לתרבויות שהוא לא הכיר, מאכלים שונים... במהלך חודש זה היו לו ימים מעניינים, עליזים ולפעמים גם קצת משונים, ועם כל זה הוא למד לחיות ולהסתדר.
בסופי שבוע הוא התארח בבתים של משפחות נורבגיות , אכל וישן שם, נסע איתם לטיול בסביבה, ושם הוא אמר לי הוא למד לא להגיד "פיכס" על אוכל, כי את זה מבינים גם בנורבגית...
אין ספק שהשהייה במחנה השפיעה במידה לא קטנה על גיבוש אישיותו, על דעותיו, על הפתיחות שכל -כך אפיינה אותו, ועל הטבעיות בה קיבל את האחר.
כשהוא חזר מהמחנה הוא פשוט קרן, הוא חזר משם עמוס לא רק בחוויות אלא גם במזכרות שקיבל מהילדים במחנה, ובהמון תמונות. חודשים אחר-כך הוא סיפר וסיפר על חוויות ועל זיכרונות שהוא נשא איתו מאותה תקופה...
הוא המשיך בפעילות בתנועה שנה נוספת , במהלך שנה זו הוא החל להתעייף מהנסיעות, הרבה זמן פנוי לא היה לו, אז הוא החליט לסיים שם את פעילותו.
בכיתה ו' נסעו תלמידי הכיתה לביקור בשכונה הערבית ג'ואריש הסמוכה לרמלה, הביקור היה במסגרת סבב ביקורים שנערכו בין שני בתי הספר בכור- לוי בו למד עמר לבית הספר הערבי.
אני התלוויתי לסיור הזה כהורה מלווה, כאמא עקבתי אחרי עמר לאורך כל המפגש... בשעה הראשונה שהגענו למקום, הוא בקושי דיבר הוא בלע הכל בעיניים, את מראה הכיתה ,מראה התלמידים, החצר... בהפסקה חולקו התלמידים לזוגות, תלמיד ערבי היה צמוד לתלמיד יהודי, הם יצאו לשחק יחד בחצר, הבנים שיחקו כדורגל , הבנות עמדו ופטפטו בצד ,אחרי המשחק, הקרח נשבר הם החלו לדבר ביניהם, ולאט לאט החלה להיווצר איזו התקרבות הדדית.
עמר הסתודד עם התלמיד שהוצמד אליו, עמדתי בצד והתבוננתי בהם, עמר סימן לי ביד להצטרף, הוא הציג אותי בפני חברו, הקשבתי איך הוא סיפר לו על המשפחה שלנו, על אחיו-שירה ורועי ,על העיסוקים שלנו, על העיסוקים שלו בשעות הפנאי... מפי חברו שמענו על החיים בחמולה, אני זוכרת איך עמר היה עמום כשהחבר סיפר לו שאבא שלו נשוי ל-3 נשים ושיש לו 19 אחים...
במהלך אותה הפסקה, אותו חבר הלך לכיתה וחזר עם פיתה וזעתר הוא ניגש אלי ואל עמר התיישבנו על איזו אבן והוא חילק בינינו את הפיתה.
חשבתי לעצמי אם אותו ילד ערבי היה גר קרוב אלינו הם ודאי היו חברים... לפני שנפרדנו הזמנתי את החבר להתארח בביתנו.
בדרך חזרה הביתה עמר אני ישבנו באותו ספסל באוטובוס.
שאלתי אותו איך הוא הרגיש בביקור? אז הוא אמר לי שהילדים הערבים מאוד מנומסים, וחוץ מזה ...הם מאוד דומים לנו, גם הם אוהבים כדורגל, שונאים ללמוד, ומחכים לחופשות מבית-הספר... אמרתי לו שבזה אני חושבת שכל הילדים בכל מקום דומים... הוא אמר לי שהוא דווקא מחבב ערבים ובעיניו הם מאוד נחמדים.
שמחתי שהוא חושב כך, הרגשתי אז שיש לי ילד עם ראש פתוח, מבטא את מה שהוא חש, ולא נצמד לכל מיני סטריאוטיפים כפי שנשמעו מחברים שלו באותה נסיעה. וזה עשה לי טוב... כי ככה רציתי שיגדל.
אחרי חודש הגיעו תלמידי ג'ואריש לרחובות, במהלך הביקור אירח כל תלמיד בביתו אורח ערבי , עמר אירח בחדרו את החבר הישן-חדש, כיבדנו אותו בארוחה קלה ויחד הם ירדו לחצר, שם הצטרפו אליהם עוד כמה זוגות של חברים, ותוך זמן קצר התארגנו כולם למשחק כדורגל.
אחרי מפגשים אלה היה בין עמר לאותו חבר איזה קשר קצר של מכתבים וזהו.
לימים כשעמר גדל והחל לגבש דעות ועמדות בנושאים שונים נזכרתי באותם מפגשים שזימן לו מחנה הקיץ ב-C.I.S.V והמפגש עם תלמידי בית הספר בג'ואריש, ידעתי שהחשיפה הזו ודאי היה לה חלק לא מבוטל בגיבוש זהותו החברתית והפוליטית.
בכיתה ז', עמר עבר לחטיבה בתיכון דה-שליט. הוא חיכה למעבר הזה בקוצר רוח. חברים טובים שלו, בוגרים ממנו, מהצופים, כבר למדו שם, וחברים אחרים, בני גילו מבתי ספר אחרים, היו אמורים להגיע גם כן לחטיבה. עבורו בית הספר החדש היה מעין משב מרענן מבחינה חברתית.
משירה הוא שמע סיפורים על המורים... כיון שהשבט של הצופים גובל עם בית הספר בגדר משותפת הוא גם הסתובב שם לא מעט, (בעקר בילה שם על מגרשי הכדורסל של בית הספר) כך שהמקום לא היה לו זר ובטח לא מנוכר, כפי שנראה לרבים מחבריו. המעבר לשם התנהל בקלות ובלי כל משבר.
מבחינה חברתית, הוא השתלב יפה ומהר, ללימודים הוא הקדיש את המינימום שהיה צריך, לא מעבר לזה, היה לומד בעיקר לפני מבחנים, לפעמים עם איזה חבר או חברה לפעמים לבד, בדרך כלל הציונים היו טובים לפעמים הם הפתיעו גם אותו ומהר מאוד הוא סיגל לעצמו את השיטה, במהלך השנה הוא עושה רק מה שמבקשים ממנו ולקראת המבחנים הוא התישב לחרוש...
באותה תקופה הוא הקדיש שעות לאימונים במכבי רחובות בכדורסל, ולפעילות בצופים, והלימודים לא עמדו בראש סולם העדיפויות שלו, למורת-רוחנו.
בכיתה ז' חגגנו לו את מסיבת בר-המצווה, שלושה חודשים לפני האירוע הוא החל לבקר אצל הרב בכדי ללמוד את פרשת השבוע וההפטרה, הופתעתי עד כמה הוא התייחס לעניין בכובד ראש.
הוא מאוד התרגש מהעלייה לתורה, אבי שהוא שומר מסורת היה שותף ללימודיו, באותה תקופה הורי שבגרו היו מגיעים אלינו לארוחות בימי שבת, ואז עמר היה משמיע לאבי את מה שלמד באותו שבוע מהרב, ואבי כששמע אותו קורא ומסלסל מהתורה התמלא בגאווה גדולה, בכלל עמר היה עבורם נכד מוערץ הוא מאוד כיבד אותם, ומאוד דאג להם, היה לו את מלוא הסבלנות לשבת איתם ולשמוע כל מיני סיפורים שהם השמיעו סביב השולחן, והם העניקו לו חזרה את מלוא אהבתם.
מאז שהגענו לרחובות, כל שנה במוצאי יום כיפור, נהגנו כולנו, יחד עם השכנים וילדיהם להגיע לבית הכנסת לשמוע את תקיעת השופר...עמר לא וויתר על נוהג זה עד השנה האחרונה לחייו...וכאן באותו בית כנסת שהוא הכיר מימי כיפור הוא החליט לעלות לתורה...
בשבת בבוקר הוא עלה לתורה, התרגשנו מאוד מהמעמד בעיקר אבי, שהיה זה נכדו הראשון שעולה לתורה.
בערב ערכנו לו מסיבה במסעדה בשם "במבודג" בראשון לציון...
לבקשתו של עמר מסיבת בר-המצווה נערכה בחוג המשפחה, עמר הזמין גם מספר חברים טובים שלו, הייתה זו מסיבה באווירה חמה ומאוד משפחתית, שרנו רקדנו, ופה בעצם ראיתי את עמר רוקד ריקודים סלוניים בפעם הראשונה... (הוא לא היה מהרקדנים, בדרך כלל העדיף להתבונן בהם).
ההפתעה הגדולה שלי הייתה כשמיד אחרי מסיבת בר-המצווה הוא בא אלינו ואמר לנו שהוא מתכונן להניח תפילין ...לפחות שנה. אבי היה מאושר מההחלטה ויותר מזה מלא גאווה, בהחלטה זו אני חושבת שהוא הוסיף לעצמו עוד הרבה מאוד נקודות זכות אצל הורי בעיקר אצל אבי.
ואומנם שנה שלמה הוא היה משכים בבוקר ומניח תפילין ואחר-כך היה הולך לבית-הספר. האמת היא שכולנו הופתענו מההחלטה הזו של עמר אבל הערצנו אותו על הנחישות והבגרות שגילה במימושה.
בתקופת הבחינות הרבה פעמים כשהוא לא היה מספיק לעבור על כל חומר הבחינה הוא היה מכוון לו את השעון לשעה מוקדמת בבוקר ומשלים את מה שלא הספיק ללמוד. ועתה כשהוא גם הניח תפילין הוא לא עמד בכל המטלות האלה, הוא ניגש אלי ושאל אותי אם אני יכולה לארגן לו איזה נוסח מקוצר של התפילה.
בבית הספר בו לימדתי, עבד אתי מורה דתי, הבטחתי לו שאברר אם קיימת אפשרות כזו, ואומנם אותו מורה הביא לי את הנוסח המקוצר של התפילה ועמר המשיך להניח תפילין עם הנוסח הזה עד תום אותה שנה.
כמתנת בר-מצווה הוא יצא באותה שנה עם אבי לחו"ל.
הם נסעו יחד לפריז, שם עמר בילה עם עמית, בן של חברים שלנו, שהיו בשליחות שם, היו אלה ימים עליזים של שני מתבגרים...ברחובות פריז אחר כך נסעו השלושה לטייל בבלגיה ובהולנד.
בתקופת מלחמת המפרץ עמר היה בן 14, כחודש לפני המלחמה הוא שבר רגל במהלך משחק כדורסל, כל הרגל הייתה מגובסת ואני זוכרת שדי דאגתי איך הוא יסתדר עם הרגל בשעה של אזעקה וירידה למקלט אם יהיה צורך...
בסופו של דבר המלחמה פרצה, למקלט לא ירדנו, אטמנו את הבית ונסגרנו בחדר של שירה, שהיה החדר הפנימי בדירה.
בלילה בו נשמעה האזעקה בפעם הראשונה, אני הייתי בפאניקה מוחלטת..הייתי מאוד מבוהלת, כשכולם התחילו להיכנס לחדר המוגן נזכרתי שלא הספקתי להדביק את שמשות הסלון בנייר הדבקה...
רצתי לכיוון השמשות, ואז עמר דילג לעברי, על רגל אחת, לקח ממני את הגליל, שלח אותי להירגע בחדר האטום ותוך שהוא מדדה על הרגל הבריאה הוא דאג להדבקת הנייר על השמשות. (כשהסקדים בעצם כבר נחתו ) אחר-כך הוא הצטרף אלינו לחדר תוך שהוא דואג להניח את הסמרטוט הרטוב בתחתית דלת הכניסה..
אני זוכרת את הביטחון שהוא השרה עלי אז, הוא היה מלא אחריות, מצד אחד הוא דאג תמיד שנפעל בהתאם לכל ההוראות ומצד שני הוא הסתלבט על הכל, עלי, על הפחדים שלי... על מלאי האוכל שהכנתי..
בכלל התקופה הזו הייתה בעיניו מאוד משועשעת, הוא נהנה מה"אקשן" שהתרחש אז במדינה ובבית, זה הגיע לו בזמן שהיה לו די משעמם כיון שישב בבית בגלל הגבס, וכל ההמולה שהייתה אז התאימה לו...
בגיל 16 וחצי, אני זוכרת הוא הגיע הביתה וביקש שנחתום לו על טופס בו אנחנו מאשרים לו להוציא רשיון על קטנוע. בבנק היה לו סכום כסף שהוא צבר מעבודות שונות, ובכסף זה רצה לממן לעצמו את קנית הקטנוע והשיעורים.
כששאלנו אותו בשביל מה הוא צריך קטנוע? הוא אמר שהוא מתרוצץ בלי סוף...ושקטנוע מאוד יקל עליו. ניסינו להניא אותו מזה בטענה שעוד מעט הוא מתחיל ללמוד נהיגה, אבל הוא לא היה מוכן להתפשר בהמתנה הזו...
אני ואבי התנגדנו לכך, לא היינו מוכנים לחתום לו, מעבר לזה שזה נראה לנו מיותר, אמרנו לו שלהגיע לבית-הספר ולצופים הוא יכול להגיע גם ברגל, והיינו מאוד נחושים בהחלטה שלנו.
הוא כל-כך כעס עלינו על שסירבנו לחתום לו, כמעט חודש הוא לא דיבר איתנו בגלל זה...
עמר אהב מאוד בעלי - חיים, מאז שאני זוכרת אותו תמיד ששאלתי אותו מה לקנות לך? תמיד ביקש איזו חיית בית. לי באופן אישי יש בעיה עם בעלי-חיים בבית, ובעניין הזה כמעט ולא הייתי מוכנה להתפשר, תמיד אמרתי שאני מוכנה שהוא יכניס הביתה בעליי-חיים שלא משמיעים קולות....או שסגורים בכלובים...אז תמיד היו לנו דגים, או תוכים שמידי פעם ברחו...ובזה הסתכם פחות או יותר גן החיות שלנו.
אחרי הברוגז עם הקטנוע הרגשנו איזה צורך לרכך קצת את האווירה, וכשהוא הגיע עם בקשה לקנות בכספו גור שהוא ראה באיזה מושב באזור השרון , הרגשתי שאני לא יכולה לסרב לו פעם נוספת, הפעם התרציתי...
נסענו עמר אבי ואני לאותו מושב בשרון , הגענו לבית שם נמצא הגור, היה זה גור מגזע קייסאונד בצבע לבן-אפור, באמת חמוד ומתוק ,עמר ניגש אליו הרים אותו חיבק אותו בהמון חום, ראיתי כמה הוא שמח ומאושר, ואמרתי לעצמי שאני חייבת להסתגל לנוכחות של הכלב הזה בבית , ולו רק בגלל עמר.
באפי - זה השם שעמר נתן לה. הוא טיפל בה בהמון מסירות, בבוקר לפני שהלך לבית-הספר היה מוציא אותה החוצה, היה מאכיל אותה, רוחץ אותה מדי פעם...וכשהיה יוצא למגרש הכדורגל היה לוקח אותה איתו.
כשהחלה לגדול, נוצרה בעיה מה עושים איתה כשאנחנו לא בבית, עמר החליט לסגור אותה בשעות הבוקר באמבטיה, אבל אז היא שרטה שם את כל הדלת, אז הוא אילתר לה בבית איזו פינה שהוא תחם אבל מהר מאוד היא חילצה עצמה משם והחלה לכרסם כל נעל או תיק שהזדמנו בדרכה... בעיני זה התחיל לא למצוא חן, התחלתי לאבד את הסבלנות...
באחד הלילות הכלבה הרגישה לא טוב כל הלילה היא הקיאה ושלשלה, עמר לא עזב אותה לרגע,לילה שלם הוא עמד לידה וניקה אחריה.
שבוע לאחר מכן, קצת לפני מחנה הקיץ של הצופים, הוא בא והודיע לנו שהוא החליט למסור את הכלבה לחבר שלו (לא לפני שהוא ניהל איתו משא ומתן על התשלום) עשינו טכס פרידה , צילמנו אותה ונפרדנו ממנו לשלום.
יום אחד עמר הגיע הביתה עם איזו חתולה סיאמית יפיפייה שהוא מצא ברחוב, הוא הסביר לי שחתולה כזו פשוט אי אפשר להחזיר לרחוב ובכלל חתולה זו חיה שבקושי דורשת טיפול, אינה מלכלכת עושה את צרכיה במקום קבוע ומוגדר...בקיצור הוא ניסה לשכנע אותנו שבקושי נרגיש בנוכחותה בבית, אחרי שערכנו דיון משפחתי החלטנו באופן יוצא מהרגיל שנעשה ניסיון ונשאיר אותה, כל היום עמר קירקר סביבה וטיפל בה באהבה גדולה.
יום אחד חזרנו הביתה ולא מצאנו אותה, חיפשנו וחיפשנו עד שבסופו של דבר היא נמצאה בתוך ארון הבגדים...לי זה היה מספיק ושכנעתי את עמר שגם לחתולה הבית שלנו זה לא המקום הכי מתאים, בסופו של דבר הוא מצא לה בית חם אצל חבר נוסף שלו, ומידי פעם היה קופץ לבקר אותה שם.
ימי התיכון עברו על עמר די ברוגע, בלי אירועים דרמטיים, בחטיבה העליונה... הוא השתתף בנבחרת בית הספר בכדורסל, ויחד עם הקבוצה ייצג את בית הספר בתחרויות ספורט שונות.
הוא גם היה פעיל במועצת התלמידים של בית הספר, עובדה זו נוצלה לא פעם להברזות מהשעורים...היה יוצא מהשיעורים באמתלה שהוא צריך להודיע בכיתות איזו הודעה...או שטען שיש איזו ישיבת מועצה..יוצא ונעלם מהשיעור.
בתקופה שהיה לו כבר רשיון -נהיגה, היו ימים שבהם החל ללמוד אחרי השעה 8 אז הוא היה מסיע אותי לפעמים לבית הספר לוקח את האוטו ואחר -כך מגיע ואוסף אותי חזרה הביתה, תמיד מלווה באיזו חברה, מאוחר יותר הסתבר לי שהוא בכלל לא היה מגיע לבית הספר אלא היה מטייל איתה בים.
בערך בגיל 17 עמר התחיל ללמוד נהיגה, באותה תקופה כשהיה יושב לידי במכונית היה מעיר לי כל הזמן על צורת הנהיגה שלי: שאני נוסעת לאט מדי, שאני צמודה מדי להגה, שאני לא פונה נכון , לא מאותתת בזמן ...ובכל נסיעה שמעתי את המשפט "מי זה שנתן לך רשיון?"
אחרי טסט שני הוא קיבל רשיון, מיד עם קבלת הרשיון, הוא שכפל את מפתיחות המכונית שלי ושל אבי, והפך לשותף מלא לאוטו שלי. בנסיעות המשותפות שלנו, תמיד הוא היה ליד ההגה ואני לימינו. כשהייתי צריכה לנסוע לאיזה מקום תמיד הציע להסיע אותי ולבוא ולהחזיר אותי. הוא אהב מאוד לנהוג.
כל נסיעה שלי אתו הייתה סיפור....
לפעמים היינו נתקעים באיזה פקק, ולו לא הייתה סבלנות לאיטיות הזו בה התנהלה התנועה...ואז הוא היה מסיט את ההגה ,סוטה לאיזה שביל צדדי וממשיך את הנסיעה באיזה שביל עפר, מעל ערמות של אבנים לפעמים בתוך איזה פרדס מלא בוץ...והמכונית הייתה מטלטלת...ואני מתעצבנת ואומרת לו שזה לא טרקטורון ולא רכב שטח, והוא מחייך את החיוך שלו ונהנה מהלחץ שלי... בסוף היה אומר לי: "את רואה אבל הגעת בזמן..." והייתי שוכחת מהנסיעה המטורפת הזו עד לפעם הבאה.
אני זוכרת נסיעה בשבת, אבי לא היה בארץ, שירה רועי עמר ואני נסענו בשבת לארוחת צהרים להורי ברמלה, עמר נהג.
בבאר-יעקב עמר הבחין פתאום במישהו שמשליך את עצמו על הכביש בנתיב הנגדי לנסיעה שלנו, ומכסה את עצמו בקרטון גדול, אנחנו ראינו רק קרטון מוטל על הכביש... הוא בלם את האוטו בפתאומיות, יצא ממנו, חצה את הכביש ניגש אליו, הרים את הקרטון, היינו המומים ראינו פתאום אדם מוטל שם...עמר משך אותו ביד...וצרח עליו:
"אתה רוצה להתאבד , תתאבד בבית ,מה אתה רוצה לסבך נהגים בכביש?"
הבחור קם בשקט הביט בעמר לקח את הקרטון והתחיל להתרחק, עמר עמד, התבונן בו ולא זז עד שראה אותו מתרחק לגמרי מהמקום...
בנסיעה אחרת היינו שנינו לבד, במהלך הנסיעה עמר הבחין בשני בחורים שדוהרים בנסיעה מטורפת, עוברים מנתיב לנתיב באופן שממש סיכנו נהגים אחרים, ברמזור הם עצרו מולנו, עמר פתח את החלון והעיר להם על הנהיגה שלהם, זה החזיר לו בקללות ובתנועות ידיים, ביקשתי מעמר שהתעלם מהם אבל עמר לא וויתר וענה לנהג שחבל ששוטר לא רואה איך שהוא נוהג..איך שזה שמע את המילה שוטר הוא יצא מהרכב וצעד לעברנו, אני מיד נעלתי את הדלתות, מזל שהרמזור בדיוק התחלף, אמרתי לעמר שיסע...
אבל הוא, מתמהמה עוד מספר שניות נותן לשני הבחורים לנסוע ואז הוא מבקש ממני לרשום את המספר של המכונית...רשמתי, אבל ביקשתי ממנו שלא יעז לפנות למשטרה כי הוא עוד יכול להסתבך עם שני הגנגסטרים האלה...אבל הוא לא וויתר, הוא פנה למשטרה והגיש מכתב תלונה.
עמר תמיד צחק על הנאיביות שלי ואמר לי תמיד שאני בולעת כל דבר כמו דג...הוא פשוט נהנה להתל בי , הרבה פעמים כשהיה מספר לי משהו לא ידעתי אם הוא רציני או שהוא מנסה לעבוד עלי.... היה לו לפעמים איזה פן שובב עם מבט מחויך.
פעם חזרנו הביתה מתל-אביב אני נמנמתי קצת בדרך , כשהתעוררתי שאלתי איפה אנחנו? כיוון שאני לא מתמצאת מי יודע מה בדרכים, הוא ענה לי בכזו רצינות:
"את לא רואה שאנחנו באשדוד? ראש העיר שלהם מאוד משקיע בזמן האחרון, תראי איך העיר נראית..."
ואני שואלת אותו "איך הגעת לאשדוד?
"לאן את חושבת שאנחנו נוסעים? הביתה, לא? מנין את רוצה שאסע?"
לרגע אני מצליחה להתבלבל, מביטה בו, רואה את החיוך בעיניים שלו, ומבינה ששוב הוא מנסה להתל בי, ושאנחנו בראשון.
יום חמישי אחד עמר חזר מהבסיס, הייתי צריכה לצאת ללימודים, כיוון שהוא היה צריך את האוטו, הוא הסיע אותי למכללה, סיכמנו שב-21.00 בדיוק הוא בא לקחת אותי, ביקשתי ממני לא לאחר כי המקום חשוך ואני פוחדת לעמוד שם לבד...
ב-21.00 בדיוק עמדתי בכניסה למכללה עם חברה שהמתינה איתי...אחרי כמה רגעים הרמתי אליו טלפון ושאלתי אותו היכן הוא. אז הוא ענה לי שהוא בחניה ממול מחכה כבר כמה דקות...
כשאמרתי לו שאני לא רואה אותו הוא אמר לי להסתכל ימינה כי הוא רואה אותי... אני וחברתי הבטנו ימינה,
אני לא רואה אותך איפה אתה בדיוק?" שאלתי
"את לא מסתכלת לכיוון הנכון אני רואה אותך, זוזי קצת.. תחצי את הכביש תראי אותי..." ושתינו חוצות את הכביש ומחפשות...
וככה הוא שיגע את שתינו איזה 10 דקות... עד שהוא צץ לנו פתאום, כשהוא לא מפסיק לצפור ... אני מבחינה בו, כולו מחויך, "כבר לא מכירה את האוטו, מה?" הוא זרק לעברי, ואני לא יודעת אם לצחוק או לכעוס...
תמיד מצא את הדרך שלו להעסיק אותי כשהיה מאחר...
בחופשות הקיץ היה תמיד דואג שיהיה לו איזה מקום עבודה, הוא היה מאוד חרוץ ואף פעם לא בזבז זמן , הוא עבד בכל עבודה שהזדמנה לו: בשטיפת מכוניות, בבנין, בהרכבות של פרי האנונה , בבחירות שהתקיימו ברשויות המקומיות, וכחייל אבטח טיולים של הצופים.
תמיד עבד הרוויח וחסך...
הוא אהב שיש לו כסף, זה נתן לו תחושה של ביטחון ועצמאות.
הוא החל לחסוך לעצמו כסף מרגע שהתחיל לעבוד (בגיל 12 בחלוקת עיתונים) כששאלתי אותו בשביל מה הוא חוסך כל-כך הרבה? הוא ענה לי: "בשביל לכבוש את העולם".
האמת היא שהוא היה מאוד צנוע בדרישות שלו, לא היו לו הוצאות גדולות על עצמו, הוא לא ביקר בדיסקוטקים או בפאבים, לא עישן לא שתה משקאות חריפים, הוא גם לא היה גנדרן...
הוא מאוד אהב את המראה המרושל, היה לו לבוש שמאוד אפיין אותו: גופיה של boca, מכנסיים קצרים וכפכפי אצבע מגומי-גם בחורף...
ערב ששי אחד הוא לקח מאבי את חולצת הפולו האדומה , התגנדר שלא כהרגלו ולפני שיצא החמאתי לו על ההופעה, אמרתי לו שהוא ממש חתיך, וסוף סוף הוא נראה כמו בן-אדם...כששאלתי אותו לאן זה? אז הוא ענה לי שהוא נוסע לדריה אולי אחותה תידלק עליו....
מדי פעם היה מבקש מאבי שיקנה לו בחו"ל נעלי ספורט,איזה פליז או טי-שירט)
אך הוא כן בזבז על סרטים, הופעות של אומנים שאהב משחקי כדורסל, כדורגל ומסעדות...
תמיד כששאלנו אותו אם הוא צריך כסף או כל דבר אחר תמיד השיב בשלילה, אך כשאבי נתן לו, הוא היה לוקח.
החסכונות שלו היו מיועדים בעיקר לכל מיני תוכניות שהוא כנראה ידע שאנחנו לא נממן לו, כמו סנפלינג בהרי יהודה (שעשה לפני הגיוס) לפני שנהרג נרשם לאיזה מסע מדברי ב"מלבורו" אותו היה אמור לעשות אחרי השחרור, ובארנקו נמצאה רשימה של מרכזי הצלילה בארץ... הוא תכנן גם לצאת אחרי השחרור לדרום אמריקה, את כל זה התכונן לממן מכספו.
בצבא הוא עשה אתנו סידור, כל חודש הוא חסך סכום קבוע ממשכורתו הצבאית ואנחנו השלמנו לו את החסר בהוצאות השוטפות.
כשהוא פתח לו תוכנית החסכון בבנק הוא ניגש לסגנית מנהלת הבנק המטפלת גם בנו, התייעץ איתה במה כדאי לו להשקיע, היא הציע לו מה שהיא הציעה לבנה החייל, הוא קיבל את עצתה וביקש ממנה שכל תנועה שהיא מבצעת בחשבון של בנה שתבצע גם בחשבונו.
פעם כששירה חזרה מחו"ל עם גרעון גדול בחשבונה היא ביקשה מעמר שילווה לה כסף, הוא לא כל-כך התלהב מהרעיון אבל בסופו של דבר הסכים להלוות לה כמה אלפי שקלים, בתנאי שתחזיר לו את הכסף תוך 3 חודשים, כמובן שעברו הרבה יותר משלושה חודשים, והיא בקושי הספיקה להחזיר לו מחצית מהסכום, ערב ששי אחד הוא נתן הצהרה שעם משפחה הוא יותר לא מתעסק...
מרגע שעמר קיבל צו ראשון היה ברור לו שהמסלול שלו בצה"ל יהיה קרבי.
בכיתה י"א הוא ועוד כמה חברים החלו להתכונן לגיוס . הם נרשמו לקורס הכנה שאמור היה להכשיר אותם למיונים לסיירות. במשך חצי שנה הוא התאמן בחוף הים ובאיזורי שטח מיוחדים, טרטרו אותם שם טרטור של ממש, הוא התייחס לאמונים האלה במלוא הרצינות, כשהיה חוזר הביתה הוא היה מלא סיפוק מהיכולת הפיזית של עצמו...
בנוסף לאימונים היה יוצא בערבים לריצות ארוכות, והכל בכדי שהכושר שלו לא יהווה איזה מכשול לקראת גיוסו ליחידה מובחרת.
בבית בתקופת התיכון היחסים בין שירה ועמר מקבלים איזו תפנית, שני מתבגרים, היחסים טעונים בהמון מתחים , והרבה מאוד חיכוכים. הם לא הפסיקו לריב , רבו על כל דבר: על ספר לימוד, על כמה דמי כיס כל אחד מהם קיבל, על כמה כל אחד מהם שותף לעבודות הבית... על המכונית - תמיד שניהם רצו לנהוג באותה מכונית...
המון מריבות והמון ברוגז, עמר התלונן תמיד שאנחנו מפנקים אותה והיא התלוננה שאנחנו לא מחנכים אותו. כל אחד מה ם העמיד פנים של מקופח בהשוואה לשני, ואנחנו רק חיכינו שהם יגדלו ויתבגרו כבר...
ובאמת כששירה התגייסה והחיכוך ביניהם כבר לא היה יום-יומי, התחילה איזו רגיעה במערכת היחסים.
עמר יצא מהבית לשנת שרות, אחר-כך שירה עברה לגור בתל-אביב, והמפגשים ביניהם היו בסופי שבוע סביב השולחן, הקשר ביניהם החל לקבל תפנית, הם כבר היו יותר בוגרים, יותר נינוחים, ועם הרבה יותר סבלנות זה כלפי זו. המריבות נגמרו, אז גם החלה ההתענינות אחד בשני, עמר התעניין בשרות הצבאי שלה והיא התעניינה בלימודים שלו ובמה שקורה בבית הספר, במורים שהיא הכירה ואחר כך במה שעובר עליו בשנת השרות...
עם רועי היתה מערכת יחסים של הקנטות וירידות אחד על השני...
עמר אהב לרדת על רועי וזה לא נשאר אף פעם חייב.
הם ירדו האחד על השני על כל דבר, על הביצועים של כל אחד בכדורגל ובכדורסל במשחקים של ששי-שבת, על האופן בו כל אחד לומד, על קבוצות הספורט שכל אחד מהם אוהד ... עומר היה בודק כל הזמן את היכולות הפיזיות של רועי, ומנסה עליו כל מיני תרגילים שלמד בצבא, יורד עליו שהוא חלשלוש... או נמוך כי הוא אוכל מספיק... הוא היה משתעשע אתו ואומר לו תמיד: "תאכל סטייק, תהיה גבר"
לעמר היתה גם תמיד ביקורת על הדרך בה אנחנו מחנכים את רועי, לדעתו ויתרנו לו ופינקנו אותו יתר על המידה...

כיון שבכיתה י"ב עמר החליט שהוא הולך לרכז את השבט ברחובות, (מרכז צעיר - תמיד משכבת י"ב) הזמן שנותר לו ללימודים הלך והצטמצם יותר... הוא הקדיש לצופים הרבה מאוד שעות.
על הרקע הזה היו בינינו די הרבה מתחים, פעמים רבות כעסתי עליו שהוא מגיע מבית-ספר, והילקוט בכלל לא היה נפתח אלא בבוקר שלמחרת רק בשביל להחליף את המחברות והספרים.
רק כשהגיעו חופשות הקיץ המתח הזה היה מתפוגג...
לאסיפות הורים, היינו תמיד הולכים יחד, אצל רוב המורים שמענו תמיד אותם הדברים...מרבה לפטפט, אינו משתתף מספיק, אינו משקיע מספיק...מסוגל יותר...
כשהייתי שואלת אותו למה הוא לא לומד קצת? היה עונה לי תוך שהוא מחקה איזה מורה רוסי שלימד אותו: "פוטנציאל לא מנוצל".
נראה שהמורים מאוד אהבו אותו, גם כשהשמיעו בפניו דברים שלא תמיד היו לרוחו , הם היו נאמרים עם חיוך, הוא היה תמיד מחזיר חיוך ומבטיח שיהיה בסדר... בחינוך גופני תמיד הצטיין הגיע בזמן, השתתף יפה, השקיע... והציון בספורט העלה לו תמיד את הממוצע בתעודה.
אנגלית הוא בקושי למד, מדי פעם היה הולך לשיעורי עזר, פעם המורה שאצלה למד צילצלה אלי ואמרה לי:
"חיה, חבל על הזמן וחבל על הכסף, עם הכסף לכו לבית-קפה הוא יותר יהנה".
מאז הוא הודיע לנו שהוא לוקח אחריות על לימודי האנגלית שלו... הזהרתי אותו שאם הוא לא עובר את הבחינה באנגלית לא תהיה לו תעודת בגרות....והוא עם המשפט המוביל שלו: "את דואגת? אני לא..." האמת היא שכשרון גדול לשפות לא היה לו, גם מלימודי הערבית מה שידע בסופו של דבר זה כמה מילים שמידי פעם היה משרבב בדיבור, וכמה קללות...
ולמרות קשיי השפה , לא היתה לו כל בעיה לשבת שעות ליד המחשב, להתכתב בלי סוף עם אנשים מכל העולם באנגלית, בעיקר התלהב מהקשר שיצר עם תושבי ארצות ערביות. בנוסף היה גם משחק איתם שאח-מט, תמיד קרא לי שאכנס גם כן למחשב ואשחק , כיון שאין לי כל מושג בשאח הוא מצא לי פעם איזה שותף לדמקה, בחור מארה"ב שהיה באמצע יום עבודה, תוך כדי המהלכים במשחק הבחור החל להתכתב איתי עמר ישב לצידי, התגלגל מצחוק, והאיץ בי לענות.
באותה תקופה עשיתי את צעדי הראשונים בהפעלת המחשב, ביקשתי ממנו להקליד את התשובות במקומי...אני דיברתי והוא הקליד, חוץ מהשם שלי אף פרט בשיחה שהתנהלה שם לא היה אמיתי, צחקנו שנינו, עמר היה אלוף ב"פינטוזים ובהמצאת סיפורים" הוא היה מבסוט מכושר ההמצאה שלי, שלא נפל משלו...
(הוא היה נהנה מאוד לענות לסקרי טלפונים, תמיד הציג עצמו בן 28 לפעמים היה סטודנט לפעמים בעל עסק, שייך את עצמו לעשירון העליון... וכך היה משבש כל סטטיסטיקה שהוא נכנס לתוכה , אחר - כך היה אומר לי: "ואת מאמינה לסקרים".
מקצועות הבחירה שלו במבחני הבגרות היו הסטוריה וכלכלה.
בכלכלה, היו צריכים לשבת ולתרגל את החומר במהלך השנה, וכיון שהוא לא פינה לו את הזמן לכך, היתה לו במקצוע זה בעיה, מזלו שהנושא מאוד עניין אותו, והוא הקשיב בשעורים, ולפני מבחנים הוא היה מגייס את קרן, חברה טובה, היא היתה יושבת איתו מסבירה לו מתרגלת איתו ובסוף היה מפתיע בציון שהיה מקבל.
בהסטוריה לעומת זאת קרא המון, היה קורא כל ספר שנגע במלחמות ישראל, ביוגרפיות, התעניין בהסטוריה של אומות עולם, אני לא יודעת כמה הוא השקיע בקריאת ספרי הלימוד שלו, אבל פה כבר לא דאגתי הרגשתי שבהסטוריה הוא בקיא בתכנים.
ואומנם בהסטוריה הציונים שלו בסופו של דבר היו באמת גבוהים.
כשהגיעו הציונים של בחינות הבגרות, עמר כבר היה בשנת השרות באור-יהודה, הוא ביקש מאיתנו להביא לו מבית הספר את תוצאות הבגרויות... כשאבי הגיש לי את גליון הציונים, העיניים שלי התרוצצו רק על מספרי הציונים לראות אם יש איזה ציון נכשל... קלטתי 56 אחד, התבוננתי במקצוע הלימוד - אנגלית. זהו עבר, עבר עם נקודה. יש תעודת בגרות.
צילצלתי אליו והודעתי לו שזהו יש תעודה...הוא צחק ושאל: "נרגעת? ממה נלחצת? ידעתי שאני עובר...".
היה מלא ביטחון,כשלא תמיד הבנתי מנין זה בא לו.
בכלל, תמיד שהוא היה מדאיג אותי או מלחיץ אותי ממשהו, משפט שהיה מאוד שגור אצלו: "את דואגת? אני לא...".
בחופשת סוכות של י"ב עמר הצטרף למשלחת בית-הספר שיצאה לפולין. הרבה התרגשות היתה סביב נסיעה זו. הורי שניהם ילידי פולין, לפני פלישת הגרמנים לפולין, אמי היתה בת 19 אבי בן 26, הם אספו את מטלטליהם עזבו הכל וברחו לסיביר שברוסיה, שם נישאו, ונשארו עד לסיומה של המלחמה.
עמר הכיר את ההיסטוריה של המשפחה, אבל לפני אותה נסיעה הוא ישב איתם שעות, שאל בלי סוף שאלות, הם ששמחו על ההזדמנות שניתנה להם ספרו בלי סוף סיפורים והעלו זכרונות מימי ילדותם ונעוריהם, הם סיפרו לו על החיים בפולין, כיצד בילו בשעות הפנאי, איפה נהגו לבלות, איך חיזרו זה אחרי זו... עמר ישב הקשיב וצחק מהנאיביות והתמימות של אותם ימים.
אחר כך הם ציידו אותו ברשימת שמות של רחובות בפשבורסק מקום הולדתה של אמי ובג'יבצ'ינה מקום הולדתו של אבי, עמר ישב הקשיב ורשם, רשם שמות של פולנים שגרו בשכנות אליהם, עשה הכל בשביל להיות מוכן אם יגיע למקום, הוא רצה להגיע לשם לראות, לפגוש ולגעת בכל.
ישבתי מהצד והתבוננתי בדינמיקה שהיתה ביניהם, ראיתי איך הולך ונסגר לו מעגל, בין סבתא סבא ועמר, פתאום הוא התחבר לסיפורים שלהם, כי אז הם היו בערך בגילו היום, פתאום הוא חש מה עבר עליהם בתקופת נעוריהם, הוא לא הניח להם בשאלות שלו.
בסופו של דבר המסלול שהם עשו בערי פולין לא איפשר להם להגיע לאותן עיירות ואכזבתו מכך היתה גדולה.
המסע הזה לפולין השאיר עליו רושם עצום. את העובדות ההיסטוריות הוא הכיר מקריאת ספרים, מסרטים שראה, מהלימודים בבית הספר, מסיורים שערך ב"יד ושם", אבל בביקור הזה הוא נגע בהיסטוריה, הוא חזר מזועזע מכל מה שראה שם: מהכבשנים, תאי הגז, ערמות הנעליים , ערמות המשקפיים...
הסיורים במחנות הריכוז עשו את שלהם, בשבילו זה היה "השיעור בהיסטוריה" כפי שהתבטא.
מיד כשחזר אני זוכרת הוא נסע לרמלה, לסבתא ולסבא, היה לו מאוד חשוב לפגוש אותם, הפעם הם אלה ששאלו בלי סוף שאלות והוא זה שנתן את התשובות, תשובות עם הרבה מאוד פרטים על החיים בפולין של היום.
הוא גם ניסה לשכנע אותם לנסוע ולבקר שם בכדי לסגור מעגל, סבא לא רצה לשמוע מזה, סבתא דווקא אמרה שהיתה מוכנה אך מצבה הגופני לא אפשר לה את זה בלאו הכי.
לקראת סיום שנת הלימודים בי"ב עמר הפתיע אותנו עם הרעיון של יציאה לשנת - שרות במסגרת הצופים, מאוד שמחנו על הרעיון, קודם כל מצאה חן בעיני רוח ההתנדבות שלו ושמחתי על זה שהגיוס שלו הולך להדחות...
שרון הוד שהיה מדריך של עמר בצופים, היה זה אשר העלה את רעיון שנת השרות בפני עמר, שרון שעבד באותה עת בהנהגה הארצית כמרכז הדרכה, המליץ בפני חברי הקבוצה, שהחלה להתגבש לקראת שנת השרות, על עמר כמועמד פוטנציאלי.
זכור לי הטלפון הראשון שעמר קיבל מטל, היא הציגה את עצמה, סיפרה לו על גרעין תנופה שהולך ומתגבש, על היחוד של הגרעין הזה - שהחברים עצמם אמורים להחליט מי יהיה בקומונה שלהם (בניגוד לשאר הגרעינים שם הוחלט בהנהגה מי יהיה בכל קומונה).
טל סיפרה לו אז, שהם כבר 4 חברים וחסרים להם עוד 2. היא הציעה לעמר להיפגש, ואומנם לאחר אותה פגישה הוא החליט שהוא מצטרף, והולך לעשות שנת שרות, לא לפני שהוא אמר לטל שהוא ידאג גם לחבר ששי.
הוא החל במסע שכנועים בין החברים שבשכבה שלו להצטרף לגרעין, לבסוף הצליח לשכנע את אפרת להגיע למפגש הראשון של חברי הקומונה וההורים.
אני זוכרת את היום בו נסענו למרכז הנהגת הצופים בתל-אביב.
למפגש הגיעו חברי הקבוצה, (4 בנות: אפרת- מרחובות טל- מרמת השרון, דורית- מרעננה ודריה- מהרצליה, ו-2 בנים: יוני-מהרצליה ועמר-מרחובות) ההורים, והאחראים על הקבוצה מאור-יהודה.
קיבלנו הסבר על מהות שנת השרות ועל תפקיד ה"שין-שינים" (ההולכים לשנת שרות) במהלך השנה. שאלנו שאלות קיבלנו תשובות, מבחינתי הכל נראה מאוד מבטיח, הילדים היו כל הזמן מחויכים, נראו מאושרים ומאוד בטוחים בדרך בה בחרו.
ההחלטה ללכת לשנת שרות אומנם נפלה, אך הבקשה של עמר ושל אפרת להצטרף לשנת שרות הוגשה מעט באיחור, צה"ל לא היה מוכן לדחות את השרות הצבאי של השניים, אז, החלה מערכת של התכתבויות בין ששת חברי הגרעין לרשויות. הם שלחו מכתבים לכל מי שרק עלה על דעתם: למשרד הביטחון, לאכ"א, למשרד ראש הממשלה לתקשורת... הם שלחו בלי סוף מכתבים.
כל אחד מהם פנה להוריו בבקשה לנצל את הקשרים האישיים שיש להם בדרגים גבוהים, הם לא היו מוכנים לוותר, עד שהגיעה התשובה המיוחלת - שנת השרות של אפרת ושל עמר אושרה.
עם תום הלימודים בי"ב, הוא החל את הפעילות באור-יהודה, במסגרת גרעין "תנופה". עמר קיבל את ריכוז השבט (האמת היא שהוא העמיד את זה כתנאי - כשפנו אליו בהצעה להצטרף לגרעין, הוא הודיע להם שהוא מוכן להצטרף רק אם הוא מקבל את ריכוז השבט, והוא קיבל).
במהלך אוגוסט 95 הגיעו הששה לאור-יהודה, 6 חברים בדירת קוטג' חדשה, בסביבה שקטה ונעימה.
התחלנו לאסוף להם רהיטים, כלים, אביזרי חשמל... מהר מאוד הדירה התמלאה בכל מה שדרוש, אפילו תמונות ושטיחים היו בדירה, בחצר עמר דאג לשתול דשא ופרחים, (תמיד חלם על בית עם חצר וגינה באיזה מצפה בגליל) ומהר מאוד הם החלו לנהל אורח חיים של קומונה.
כמו משפחה קטנה, חילקו ביניהם תפקידים, כשכל אחד אחראי על תחום אחר בניהול חיי היום-יום, היו להם תורניות נקיון, בישול, קניות...
עם התקציב שקיבלו היו צריכים לארגן את ההוצאות השוטפות, (הם גם הצליחו לחסוך לעצמם כסף לטיולים, ובחופשות נסעו יחד לחרמון ולסיני...) כל החלטה התקבלה אחרי התייעצות בין כל חברי הקבוצה.
פעם קפצתי אליו לביקור ,כיון שהם יצטרכו לערוך קניות עמר ביקש ממני לבוא איתם עם האוטו בכדי שלא יסחבו את הכל ברגל...הצטרפתי אליהם לקניות.
אני זוכרת איך הם עמדו ליד דוכן הבשר והתלבטו מה לקנות בסכום הכסף שעומד לרשותם.
לא עניין אותם התור שהשתרך אחוריהם, הם עמדו והתענינו כמה עולה כל סוג בשר...וכמה שניצלים יש בקילו... וכמה חלקים יש בעוף שלם... הם התלבטו והתלבטו מה לקנות בסכום העומד לרשותם, בא לי להוציא כסף ולשלם... אבל עצרתי את עצמי, ההתלבטות הזו היתה טובה וחשובה, שידעו לנהל את עצמם עם מה שיש... נהניתי מהעצמאות, האחריות, ויכולת הארגון שלהם.
בשנת השרות אסור היה להם להביא אוטו לקומונה. איסור שנעקף פעמים רבות בעיקר על ידי עמר. דריה מאוד הקפידה על זה, וביקשה מעמר שכאשר הוא בא עם האוטו שלפחות יחנה אותו רחוק מהדירה בכדי שלא יראו... אבל הוא במתכוון היה מגיע עם האוטו עד הכניסה של הדירה היה נותן כמה צפצופים, שאם היא לא ראתה לפחות שתשמע ומחנה אותו מתחת לחלון הבית...
נוסף לפעילות של הששה בשבט של הצופים, הם גם היו מעורבים מאוד בענייני הקהילה, הם התנדבו למשמר האזרחי ולמד"א, העסיקו ילדים בשעות אחר-הצהריים במתנ"ס, ועזרו להם בהכנת שיעורי בית...
ביום ההולדת שעמר חגג באותה שנה החברים בדירה הפתיעו אותו וקנו לו כלבה במתנה. הוא היה מאושר איתה, הוא קרא לה "נור" כמו למלכת ירדן, היא יפה כמוה, הוא אמר, ועבורו היא פשוט המלכה.
אנחנו היינו קופצים מדי פעם לבקר אותם בדירה, תמיד עם משלוחי מזון: בורקסים חמים, רוגלך, קבבים שיכינו על האש...
בכל ביקור כזה הייתי המומה מהבלגן בדירה, אבל, היה לי טוב עם זה, (כי זה לא אצלנו אלא אצלו) שמחתי על זה שיש לו הזדמנות לחיות בבלגן של ממש , איך שהוא אוהב ורוצה, מבלי שאני צריכה להעיר את הערות שהייתי בדרך כלל מעירה לו בבית.
תמיד אמרתי לו: "מעניין עד לאן הבלגן אצלכם יכול להגיע..." כשגילו בדירה פשפשים... הבנתי עד היכן...(עמר לא התרגש כלל מהענין, הוא אמר לי שבכל קומונה יש פשפשים...אז מחטאים וזה נגמר).
האמת היא שהוא היה בלגניסט נוראי, זה לא משנה כמה סידרתי לו את ארון הבגדים תמיד הכל היה שם הפוך והרושם היה כאילו הוא עושה את הבלגן במתכוון , פשוט "חירבש" שם הכל...
כשלמד למבחנים החדר שלו היה מלא בערמות של דפים, על זה נערמו תמיד ערמות של בגדים, לפעמים הטלפון היה מצלצל אך כיוון שהיה בתוך כל ערמות הבלגן האלה לא הייתי מצליחה למצוא אותו.
חברים שהיו מגיעים אליו אז לחדר דלגו בין הדפים לבגדים... אבל אם היתה צריכה להגיע איזו חברה שהיתה חשובה לו היה אוסף את כל הניירות בערמה אחת ומניח אותה בצד ואת כל ערמת הבגדים היה זורק ללא הבחנה לסל הכביסה...
כשהייתי מדי פעם נכנסת לחדר ועושה שם קצת סדר, הוא היה כועס עלי ואומר לי:
"שוב עשית לי בלגן? עכשיו אני לא יכול למצוא פה שום דבר".
כשהיה בצבא אבי נהג לגהץ לו את המדים, הוא היה תולה לו אותם על קולב ומניח אותם אצלו בחדר, סיבוב אחד של עמר בחדר והקולב עם המדים היו על הרצפה, עליהם התחילו להערם כל הבגדים שיצאו מהארון באותו סוף שבוע ...
ביום ראשון כשהיה יוצא עם המדים לא נראה שאיזה מגהץ עבר עליהם.
לו זה לא הפריע, כשהייתי מעירה לו על איך שהוא נראה, היה עונה לי שמהאוטו (של אבי) הוא נכנס לרכבת, ומהרכבת לבסיס... כך שאף פולניה לא תראה אותו... ושאני יכולה להיות רגועה.
1995 היתה שנה מאוד סוערת מבחינה פוליטית, הרבה וויכוחים עם אלימות מילולית בין הימין לשמאל, הרבה הפגנות.
עמר שהתפקד למפלגת העבודה, הרגיש שייכות גדולה מאוד אליה, בכל שיח פוליטי ידע לתת את כל הסיבות שבעולם לצידקת דרכה של מפלגת העבודה.
בימי ששי היה נוסע ומצטרף למשמרות ההזדהות שעמדו בחזית ביתו של רבין... הוא העריץ אותו.
רצח רבין - הלם בו וזעזע אותו כמו את כולם. הוא וכל חברי הקומונה עלו לירושלים בכדי לעבור על פני הארון, ("פעם יחידה שראיתי את עמר בוכה, זה היה כשעבר על פני הארון" סיפרה לי אחר-כך טל חברתו לקומונה).
באותו שבוע הוא דאג לקנות את כל העיתונים, כל מה שפורסם על רבין הוא אסף בצורה אובססיבית, (העיתונים אצלי עד היום) בשבוע הספר הוא רכש את הספר "רודף השלום" שהכיל את כל נאומי השלום שלו, עמר פשוט ציטט אותו...
בשבט הצופים באור-יהודה הוא דאג שיערכו טכסים לזכרו, חשוב היה לו שהחניכים שם יכירו את האיש את פועלו ותרומתו למדינה (דוקא בגלל שהרבה מחניכים שם הגיעו מבתים שהשתייכו לימין).
בחנוכה, לאחר אותו רצח, התקיים בירושלים סמינר מרכזים, בסופו של אותו שבוע עמר ואפרת מהקומונה, ועוד כמה חברה מהסמינר נסעו לחברון, למפגש של הדברות עם בני נוער מחוגי הימין...
עמר די התרגש מהמפגש הזה, הוא ידע בדיוק מה הוא הולך להטיף שם...
בסוף השבוע הם הגיעו לחברון והתארחו בבתים של תושבי המקום, האירוח לדעתו של עמר היה מאוד מעניין, אך ההדברות לעומת זאת איכזבה אותו קצת, אומנם הם הקשיבו זה לדעותיו של זה אך בסופו של דבר כל אחד מהצדדים התחפר בעמדותיו, ונשאר דבק בדעותיו... "לא היה שם את מי להזיז..." הוא אמר לי בבית כשחזר משם.
פעם הגעתי לאור-יהודה בכדי לאסוף את עמר הביתה, כיוון שהיה רעב הוא הציע שנכנס לאיזו מסעדה מזרחית, שם הוא נהג לאכול.
נכנסנו למסעדה, היה לי ביד עתון מעריב, הוא חייך אלי ולחש לי בשקט "אם את לא רוצה שיתחילו איתך, תכניסי את העיתון לתיק כאן הם קוראים "ידיעות" בשבילם "מעריב" זה עתון של אינטיליגנטים או שמאלנים" הערה שלו הצחיקה אותי, כי במצבים כאלה, בדרך כלל, היה נוהג בדיוק הפוך ממה שהציע לי,(הוא אהב את ההתגרות הזו) אבל כאן הוא פשוט שיחק את המשחק שלהם...
באותה שנה נפטרה סבתא חנה, אמא של אבי, בשבוע של השבעה עמר הגיע כל יום לביתה של סבתא ועזר בלי סוף בכל מה שנדרש, בקניות בארגון הבית... הוא פשוט עמד לרשותינו במהלך כל השבוע, כל ערב הוא היה חוזר לקומונה לא לפני שדינה גיסתי ארזה לו את כל מה שנשאר מהבישולים של אותו יום , בכדי שיקח לקומונה ,באותו שבוע וזה שלאחריו אני יודעת שהחברה בקומונה אכלו מצוין.
אוגוסט 1996 הגיעה לסיומה שנת השרות.
מבחינת עמר היתה זו שנה מבורכת. מעבר לסיפוק הרב שהיה לו מכל העשיה, מבחינה חברתית הוא מצא בקומונה חברים בלב ובנפש - אפרת, דריה, דורית טל ויוני הפכו למעין משפחה שניה שלו, הם הפכו לחברים מאוד קרובים, כמו ששה אחים, שמרו על קשר קבוע גם כשהתגיסו, חגגו יחד ימי הולדת...
בסיומה של השנה הוא אמר שהיתה זו שנה שהוא לא היה מוותר עליה בעד שום הון שבעולם ואם היתה לו אפשרות היה ממשיך שנה נוספת.
שנת השרות הסתיימה, עם הכסך שהם הצליחו לחסוך הם נסעו לסיני, כל אחד החל להתכונן לגיוס...תמה תקופה.
עמר היה אמור להתגייס לגולני ב-19.11.96 כל החברים שלו היו כבר מגויסים, בימי ששי כשכלם היו מגיעים לשבט לשחק כדורסל, הוא שמע הרבה הסיפורים על הצבא, הוא חכה לגיוס בכיליון עיניים.
במחצית אוגוסט הוא חזר הביתה, יחד עם נור הכלבה, סוכם שהיא תהיה בבית עד לגיוסו. וכך היה, לפני הגיוס נתנו את הכלבה לחבר של אבי שגר בנאות-הכיכר.
בתקופה זו עמר הקפיד לשמור על כושר, התאמן בחדר כושר במכון וויצמן, בשעות אחר הצהריים היה יוצא עם נור לריצות ארוכות, היה חשוב לו להגיע מוכן לגיוס.
פעם יצא לריצה ביום ששי אחר הצהריים עם נור, ובמהלך הריצה חלף על פניהם טרקטורון ופגע בנור, עמר חזר איתה הביתה בהסטריה, כשנור בידיו, מדממת מצוארה, הוא ביקש ממני לחפש מהר כתובת של וטרינר...מצאתי בדפי זהב פרסום של וטרינר שגר באזור שלנו , אבל בראש המודעה הופיעו האותיות בס"ד, אמרתי לעמר שהשבת כבר נכנסה ונראה לי שהוא דתי, הוא הביט בי במין מבט של "מה הקשר?" "את לא מבינה שזה פיקוח נפש?" הוא אמר ולקח את מספר הטלפון, חייג, הסביר לוטרינר מה קרה לכלבה, אמר לו שהוא חייב לראות אותה, והוא אומנם קיבל אותו למרות השבת.
במשפחה ידענו שהוא הולך לעשות שרות לא קל, אשר, אח של אבי המתגורר במונטריאול שבקנדה, החליט שלפני הגיוס הוא מזמין את עמר למונטריאול, השניים היו קשורים מאוד זה לזה, היתה ביניהם קירבה מאוד גדולה.
אשר הזמין אליו את עמר כי הוא רצה קודם כל לפנק אותו, להנעים לו קצת את הזמן לפני הגיוס, ובכלל הוא רצה לבלות יחד עם עמר, נטו איתו.
עמר הגיע למונטריאול בספטמבר לקראת החגים, היה זה ביקור ראשון שלו בקנדה ואשר טייל אתו שם המון.
עמר היה מוקסם מהנופים בעיקר מכמויות המים שראה שם, הוא צילם המון כי רצה להעביר לנו כל התחושות שהוא חווה שם.
בביקור זה הוא בילה שעות רבות עם בת-דודו, נדין, היתה זו הזדמנות מצוינת לשניהם להכיר יותר טוב זה את זו...שם הוא הפתיע באנגלית שלו... ובאמת הביקור הזה היה לגבי שני בני הדודים תחילתו של קשר, קשר שהלך התפתח והתהדק.
כשהוא חזר מקנדה הוא אמר לי שהיא ארץ יפיפה, שאלתי אותו אם הוא היה מוכן לחיות שם? אז הוא אמר לי שהוא יחיה באיזה מצפה בגליל, הנופים שם לא פחות מרשימים מאלה של קנדה... הסכמתי איתו ואמרתי לו שאם הוא חכם באמת הוא צריך לדעת שמאמא לא מתרחקים...
במהלך השרות הצבאי של עמר, נדין הגיעה לביקור בארץ עם איאן החבר שלה, עמר לקח לו אז רגילה ויחד עם מיכל חברתו הם טיילו בארץ, בין הארבעה נוצרה כימיה מצוינת, הם מאוד נהנו יחד, נדין ואיאן הבטיחו להגיע לארץ לעיתים יותר תכופות ...
(בחורף שאחרי היא חזרה... בנסיבות אחרות, כשעמר נהרג)
עמר היה תמיד מאוד מחוזר על-ידי בנות, מגיל צעיר מאוד היה צמוד למישהי, הוא לא היה אחד שמשתף אותנו באהבות שלו, הרבה בנות הגיעו אלינו הביתה, לא תמיד הכרנו אותן, וגם הוא, לא תמיד טרח להכיר לנו כל אחת , כשהן היו מגיעות היו חולפות על פנינו עם "שלום" וזהו, וישר נכנסו אליו לחדר... לפעמים היה מתעכב ומכיר לנו את "הגברת" אז ידענו שהיא קצת יותר רצינית בעיניו...
הוא לא היה אחד של רומנים ארוכים, להוציא כמה חברויות שנמשכו מספר חודשים כל השאר נמשכו מספר שבועות... לא היתה לו גם בעיה להפגש עם כמה במקביל, כשהוא מתמרן ביניהן בלי כל בעיה.
19.11.96 יום הגיוס הגיע. אני זוכרת את החרדות שמילאו אותי, חרדות שהחלו עם סיום לימודיו בי"ב, פחתו במהלך שנת השרות והתעצמו ככל שהתקרב מועד הגיוס.
בבוקר של אותו יום הרגשתי שאני פשוט חנוקה, חייכתי כל הזמן וניסיתי להקרין כל הזמן תחושה של נינוחות ורוגע אך ברגע שדרכנו בלשכת הגיוס התפרצתי בבכי נוראי.
רועי לא הצטרף אלינו כי באותו יום היתה לו בחינה, הוא נפרד מעמר בבית.
שירה ששרתה אז בלישכת הגיוס חיכתה לנו שם. חברים של עמר היו מגויסים אבל חלקם דאג להגיע וללוות אותו באותו בוקר, גם דריה שעדיין לא התגייסה הגיעה.
עמר ויוני מהקומונה התגייסו יחד באותו יום, שניהם לגולני, יוני התכונן להגיע לגדודים עמר לפל"סר.
עמר נראה כל הזמן מחוייך ומאושר מרגע הגיוס שהגיע, הריץ את שירה הלוך ושוב שתדאג לכך שהוא ויוני יעלו על אותו אוטובוס, אני עם המצלמה לא הפסקתי לצלם... צמודה אליו כל הזמן עד שעלה לרכב האיסוף, ואז באו החיבוקים והנשיקות, הפרידה, נפנוף אחרון לשלום...ופרץ של בכי נוסף שנמשך לאורך כל אותו יום.
אבי שמר יותר על איפוק אם כי ההתרגשות לא נעלמה גם מפניו.
טירון - אני זוכרת את הפעם הראשונה שחזר הביתה עם מדים, כמו כל אמא גאה, הילד שלי פתאום נראה לי גבר, המדים כל-כך הלמו אותו, הגוון הירקרק של העינים וצבע המדים השתלבו זה בזה כל-כך יפה, בעיני הוא היה חתיך אמיתי. חיבקתי אותו ונישקתי אותו (למרות שהוא שלא היה מאלה שמתמסרים בקלות לחיבוקים ולנשיקות) ביקשתי ממנו, שלא יפשוט את המדים כי רועי צריך להגיע כל רגע הביתה, רציתי שגם הוא יראה אותו, הוא ענה לי: "נראה לך? הוא עוד יראה אותי מספיק במדים".
הוא השאיר לי במטבח את הקיטבק עם כל הכביסה, נכנס לחדר פשט את המדים, וישר לטלפונים...
ואני לא זזה ממנו שואלת ושואלת והוא לא מנדב מי יודע מה אינפורמציה... הכל אחלה, החברה 10, הטירטורים? - צחוק ילדים, ואני מזה-מבסוטה שלא קשה לו, שהחברה בסדר, ושטוב לו איפה שהוא נמצא ושהוא כבר מלא בגאות יחידה...
וכך התחלנו לחכות לחופשות של סופי שבוע.
בדרך כלל, כשהיה יוצא לחופשה , לפני שהיה מגיע לתל-אביב היה מצלצל הביתה מודיע לנו מתי הוא אמור להגיע לתל-אביב, ואז אבי היה נוסע לאסוף אותו, מתחנת הרכבת או מתחנת האוטובוסים בארלוזורוב, לפעמים היה מודיע לי בטלפון שהוא מת מרעב כי הוא לא הספיק לחטוף בדרך שום דבר אז הייתי מציידת את אבי בפיתה וקבבים שהוא מאוד אהב ואיך שהיה נכנס לאוטו היה טורף את זה...
ההסעות האלה הפכו לפינוק קטן שאבי לא וויתר עליו. וכשאבי לא היה בארץ שירה היתה נוסעת, היתה מקטרת, לא תמיד מבינה מה זה הפינוק הזה, אבל נסעה...כי ביקשתי.
הרבה פעמים היה מגיע הרוג ומותש, לפעמים אחרי לילה לבן, לילה שלם בלי שינה, היה בא, פושט את המדים, טועם משהו, בקושי מדבר נכנס לחדר, מתחבר למחשב בודק דואר ונופל על המיטה לא לפני שדורש ממני להעיר אותו ב-5.00 למשחק הכדורסל בצופים. (יום ששי אחר-הצהריים הפך כבר שנים לזמן בו נפגשו בוגרי השבט, וחניכי השכבה הבוגרת) לא פעם נסיתי להעיר אותו והוא פשוט לא קם, ריחמתי עליו והנחתי לו לישון, אני זוכרת כמה היה כועס עלי על שלא הערתי אותו, כשאמרתי לו שניסיתי והוא לא התעורר הוא אמר לי:
" תשפכי כוס מים, אני אתעורר... אין דבר כזה שאני לא מגיע לשבט".
בסיום הטירונות נערך טכס ההשבעה בצומת גולני, נסענו כולנו רועי שירה אבי ואני, מצוידים בדברים טובים. כשהגענו עמר דאג ליידע אותנו היכן הוא יעמוד ברחבת הטכס בכדי שנוכל לעקוב אחריו...לי היה חשוב לדעת בדיוק איפה הוא עומד כי צילמתי, אני הייתי אחראית על הסטילס רועי על הוידיאו. הטכס היה מאוד מרגש.
היו אלה ימים של מתיחות בגבול הצפון, גדוד 13 בגולני ספג אז מכות קשות, יומיים לפני הטכס נהרגו שני חיילם מהגדוד, ואני הייתי כל הזמן במין חרדה, לאורך כל הטכס בכיתי, לא הפסקתי לבכות, רועי עמד לידי ולחש לי כל הזמן "די פולניה"...
וכשהתחילו קריאות החיילים "אני נשבע" - כשהם נשבעים שהם מוכנים למות בעד הארץ, יצא מתוכי איזה פרץ של בכי חסר מעצור וחסר שליטה... והם שניהם, שירה ורועי עמדו וצחקו....
בסיום הטכס עמר הגיע אלינו, הוא היה מאוד נרגש-אולי מהטכס, מלא גאווה-אולי גאות יחידה, הוא היה עייף אך מאושר....
יוני שהוריו לא יכלו להגיע בגלל ארוע משפחתי ישב איתנו, שניהם מותשים מהטרטור שעברו בהכנות לטכס, ומורעבים.
עמר מצא לנו פינה לשבת בה, התישבנו סביב איזה שולחן פרשנו את כל מה שהבאנו, הם בלעו הכל בתיאבון רב.
כיון שלמחרת הוא היה אמור להגיע הביתה לרגילה , נפרדנו בתחושה נעימה ונינוחה.
בחופשה זו כמו בחופשות האחרות שהיו לו, היה בדרך-כלל משלים פערים, מבקר חברים, ישן... מקדיש מספר שעות לסבא ולסבתא, היה קופץ אליהם יושב איתם, אוכל איתם לפעמים היה לוקח אותם באוטו לכל מיני סידורים, לקניות לבנק..
היה מבקר בשבט ובודק אם הכל שם בסדר...אם בזמן החופשות האלה היה מתקיים איזה טיול בשבט או שהיתה איזו פעילות שדורשת אבטחה עמר היה מצטרף.
החלק המעניין יותר של השרות אצל עמר היה כשהוא התחיל את המסלול בסיירת גולני, כיוון שלהיות בפל"סר זו היתה בחירה שלו, היה לו מאוד חשוב לעשות כל דבר בדיוק כמו שצריך. כאן הוא השקיע את כולו, כל דבר הוא לקח מאוד ברצינות, שום "חיפוף" (מה שהוא ידע לעשות לפעמים), הכל פה היה מאוד אתגרי ולכן גם מאוד מענין עבורו.
באיזה שלב של המסלול הוא הביא לי פיסות של רשת וסקוצ'ים וביקש ממני לתפור לו כיסויי הסוואה לקסדה ולפנס,כשתפרתי לו הוא עמד לידי ובחן בקפידה את כל מהלך העבודה שלי, את חוטי התפירה שמא הם יבלטו בחושך, התבונן איך אני תופרת בדיוק במקומות שסימן לי, בחן כל תפר ... אחר כך צלצל אלי מהבסיס ואמר לי שעשיתי עבודה לא רעה, ושהחברה שלו החליטו לצ'פר אותי...
שבוע לאחר מכן הוא הגיע עם יריעות נוספות וביקש שאתפור רשתות הסוואה לשלושה תרמילים, עבורו עבור חבר דתי שגר בחברון ושלא יספיק לתפור זאת בסוף השבוע בגלל השבת, ועבור חבר נוסף שפשוט אף אחד בבית לא מסוגל לעשות לו את זה... וכך מצאתי עצמי כל אותה שבת יושבת ליד מכונת התפירה, ועסוקה עם אותן רשתות הסוואה.
לימים כשהגיע ליק"ל , היתה בסמוך לחדר בו הם ישנו, מתפרה, היו בה גזרות של כל מיני אביזרים ששמשו את החיילים ביחידה, אחד החיילים הראה לעמר איך מפעילים את המכונה, ומידי פעם כשהיה לו זמן פנוי היה נכנס ותופר, בהתחלה לעצמו ואחר-כך לחברה, הוא היה מגיע הביתה ומראה לנו את כל יצירות התפירה שלו, בכזו התלהבות, הוא תפר נרתיקים - לכלי הרחצה שלו, למשקפיים, לערכת הסכינים שהיתה לו, ולרועי חבר שלו, מסיירת אגוז, הוא תפר ריפודיות לכתפות של הנשק...הוא כל- כך נהנה מהעיסוק החדש הזה... מדי פעם הייתי מדריכה אותו איך לתפור בקשת, או איך לתפור כך שתפרים לא יראו...
פעם הוא שאל אותי אם אני רוצה שהוא יתפור גם לבית משהו, שאלתי אותו מה הוא יכול לתפור לבית? הוא ענה לי אולי כיסוי למיקסר? מבד צבאי? שאלתי, אז מה ? את יודעת כמה זה עמיד?
לפני שנהרג הוא תפר לחיילי היחידה תרמילי-גב, שתהיה להם מזכרת מהיק"ל, הוא לא הספיק לתפור את הכיתוביות שעל גבי התרמיל , החיילים השלימו את זה והביאו לנו הביתה אחד למזכרת.
במהלך המסלול, כאשר לא חזר הביתה בשבתות וכשהתאפשר לנו היינו נוסעים לבקר אותו, תמיד עם תבשילים שהוא אהב וכל מיני פינוקים... הגענו לוינגייט, לשטח 100, למתקן אדם...
עמר לא היה דברן גדול, בבית כששאלנו אותו כל מיני שאלות תמיד ענה בלקוניות אף פעם לא הצלחתי לדעת מה בדיוק עובר עליו, הוא לא היה מאלה המרבים בסיפורים, מה שידעתי זה דווקא משיחות של חברים שלו, מהם שמעתי יותר על מה שעובר על עליו בצבא...
אבל כשהיינו מגיעים אליו, אז, הוא דווקא כן הרבה לדבר ולספר , אז היתה לו אולי מין תחושת מחויבות שהוא צריך להנעים לנו את השהייה איתו. בדרך כלל היה עורך לנו סיור במקום ומראה לנו היכן הוא ישן, היכן הוא אוכל, איפה נמצא שטח האימונים, היה מספר על החברה, על היחס בין החיילים למפקדים....
בשטח 100 היה איתו חבר מאוד טוב מרחובות - דודי, ששימש כחובש ביחידה, כיוון שעמר נחשב שם לטירון אסור היה להם לשוחח ביניהם כך סתם, וזה מאוד הצחיק אותם, הם היו עוברים אחד ליד השני מבלי להחליף מילה , אז הם "דברו" ביניהם בכל מיני סימנים, או שעמר היה נכנס מדי פעם למרפאה באמתלה של איזו בעיה רפואית ואז היו מסתלבטים על הכל...
לילה אחד, השעה היתה 1.30 בערך אחרי חצות, צילצל בביתינו הטלפון, דודי על הקו, נשמע מבוהל ודי מבולבל הודיע לנו שעמר בבית-חולים, כיוון שהוא אינו מסוגל לתקשר הוא ביקש מאתנו את מספר תעודת הזהות שלו...הוא גם התנצל על הטלפון כי הוא לא רצה להדאיג אותנו...אבל לצורך האישפוז הוא חייב את הפרטים האישיים שלו...
"מה קרה? מה הוא עושה בבית-חולים? ומה זאת אומרת אינו מתקשר?" אבי שאל, דודי סיפר שבמהלך מסע הכומתה , אחרי 50 ק"מ של ריצה עמר התייבש, התעלף והובל לבית חולים העמק בעפולה, את שנינו אחז פחד נוראי, אבי קם מיד התלבש ויצא לכיוון עפולה, במהלך כל הנסיעה הזו, כל 5 דקות היה סבב טלפונים ביני בין דודי ואבי כשכל הזמן דודי מנסה להרגיע אותנו ולדווח לנו על כל תזוזה של עמר ...כשאבי הגיע לבית החולים עמר כבר התעורר, אחרי כמה שעות של התאוששות, עמר ביקש שיוציאו אותו משם, הוא לא הניח לאבי, בסופו של דבר אבי נאלץ לחתום על מסמכים שהוא לוקח אחריות על כל מה שיקרה לעמר אם הוא יוצא מבית-החולים.
עמר הגיע עוד באותו יום הביתה למנוחה, ולמרות שלא סים את מסע הכומתה הוחלט להעניק לו את כומתת הסיירת, כי במהלך ההכנות למסלול הוא כבר רץ מרחק הקרוב ל-90 הק"מ שאותו היה צריך לעבור.
במהלך הפעילות בסיירת עמר קרע את הרצועות בשתי רגליו, וזה די הקשה עליו באימונים הפיזיים, תקופה די ארוכה הוא נקש שיניים ולא סיפר על כך לאף אחד ביחידה כי הוא חשש שיורידו לו פרופיל והוא יאלץ לעזוב את היחידה, עד שיום אחד הוא נאלץ להגיע לבדיקת רופא וזה מיד הודיע לו שהוא חייב לטפל ברגליים, עמר התעלם מהערות הרופא והמשיך באימונים כרגיל, לא עזרו כל הדיבורים שלנו, הוא לא נתן לנו להתערב בעניין, בינתיים הגיעו אליו כל מיני זימונים לחר"פ והוא המשיך להתעלם...
ערב ששי אחד הגיעו לביתנו חברה של שירה שאחד מהם סבל מקרע ברצועות וכמו עמר גם הוא התעלם מכך בשרותו הצבאי, לאחר השחרור כשהוא יצא לטיול לדרום אמריקה הוא הבין אילו הגבלות נוצרו אצלו בהליכה בגלל הזנחת הרגליים בצבא... הוא הסביר לעמר כמה חשוב שיטפל ברגליים במהלך השרות.
בסופו של דבר זה מה שהניע אותו להתחיל לטפל ברגליים, וכך לאחר 11 חודשים בסיירת הוא עזב לטובת ניתוח ברגל השמאלית, בשלב ראשון ואחר-כך הוחלט שינתחו את רגלו השניה.
הוא נותח במחלקה האורטופדית בוולפסון, שם עבדה גיסתי זהבה, שעזרה בכל סידורי הניתוח. לאחר אותו ניתוח הוא החל תקופת שיקום של חצי שנה.
בתקופה זו הוא כמעט יצא מדעתו. בחודשים ראשונים הוא היה די מוגבל ולא יכול היה לצאת מהבית....
היינו הרבה יחד, הרבה שיחות על עניני דיומא, הוא אהב לשמוע סיפורים מבית הספר בו לימדתי על התנהגויות או מעשים חריגים של תלמידים, על יחס התלמידים למורים בבית-הספר... הוא היה די משועשע מכל מה ששמע.
באותה תקופה הוא גם נהנה להסתלבט עלי ...הוא היה יושב בחדר עסוק בענייני מחשב ותוך כדי היה קורא לי: "אמא" כשהייתי שואלת מה? היה עונה לי "כלום", לפעמים כשהיה קורא לי לא הייתי עונה , אבל הוא לא הרפה הוא קרא וקרא, בכזו עקשנות וחשבתי לעצמי "הפעם הוא וודאי כבר רוצה משהו באמת, וכששאלתי מה הוא רוצה? היה שוב צועק לי מהחדר "כלום" והיה נהנה איך הוא מצליח כל פעם להתל בי מחדש...אמרתי לו שבסוף זה יהיה כמו הסיפור עם הזאבים...וכשהוא יצטרך משהו באמת אני לא אתייחס אליו, אז הוא צחק ואמר שבחיים זה לא יכול לקרות כי בסוף אני תמיד מגיעה...
לפעמים הייתי נכנסת אליו לחדר בשביל לשאול אותו משהו, או לבקש ממנו דבר מה, אז הוא היה מתבונן בי במין מבט של שה תמים ושואל אותי: "את מוכרת לי מאיזה מקום, תזכירי לי מאיפה?..."
ואני הייתי תמיד עונה לו: "אנחנו מכירים מבית החולים כשיצאת לאוויר העולם..." (הוא הדביק את כולנו במטבע לשון זה וכשהוא היה בא אלי ומבקש ממני משהו הייתי מחזירה לו ב- "אני מכירה אותך מאיזה מקום?"אז הוא היה עונה לי: "תלמדי ממני דברים אחרים...".
אבל לאורך כל התקופה לא ראיתי אותו אפילו רגע אחד משועמם, הוא היה מוקף בהמון חברים, וכשהם לא היו הוא היה עסוק במחשב, ובצפייה בטלויזיה בסדרות שאהב. (היו סדרות טלוויזיה שהוא היה מכור להן, בתקופת השרות הצבאי הוא ביקש מאיתנו להקליט לו כל שבוע את סיינפלד, תיקים באפילה, והחמישיה הקמרית, וכשהיה מגיע לחופשות היה צופה בהם בלילות).
בתקופת השיקום הוא היה ציפור לילה, בלילות היה עסוק וביום היה ישן. כשהייתי קמה בבוקר לעבודה הוא היה מתארגן לשינה.
הוא היה אוסף את כל המוספים של עיתונים שעסקו בעניני מחשב ובולע אותם...
הוא נכנס לכל מיני אתרים, שיחק עם אנשים במשחקים שונים, עם המחשב שיחק במשחקי קלפים, התכתב ויצר קשרים חדשים, עם בחורה בשם אליזבט מארצות-הברית הוא יצר קשר מיוחד וזו החלה לשלוח לו מכתבים הביתה עם תמונות שלה, לפעמים היו מגיעות אליו חבילות ששלחה עם כל מיני מתנות קטנות...הייתי משתעשעת ואומרת לו שאין דברים בחינם והוא עוד ישלם על כל המתנות האלה...היא עוד תופיע לו יום אחד ואז הוא יצטרך להחזיר לה...אז הוא אמר לי שהוא באמת הזמין אותה לביקור בארץ...
באותה תקופה הוא ביקש ממני לקנות לו ספר לימוד בשח-מט, כי הוא רצה לשפר את המהלכים שלו במשחק הזה... מאוחר יותר הוא ניסה ללמד כל אחד שח-מט בכדי שיהיו לו פרטנרים...
בענייני מחשב, הוא לקח באותה תקופה, כמה קורסים ב-י.ב.מ, בבוקר היה נוסע עם אבי וחוזר אתו אחר-הצהריים...
רי שלושה חודשים הוא כבר יכול היה לצאת קצת מהבית ואז הוא התחיל לבקר באופן קבוע במרכז הספורט במכון- ויצמן, הוא דאג שהכושר הגופני שלו לא יפגע, לקראת סוף התקופה הוא כבר חזר לשחק כדורסל...
בתקופה זו מצאתי אצלו בחדר, בין המדפים, את הספר של שירה המכין לבחינות הפסיכומטריות, כיון שבסוף לימודי התיכון הוא הודיע לי באופן חד משמעי שבשנים הקרובות הוא לא מתכונן להכנס לאיזו מסגרת של לימודים, התפלאתי שהוא בכלל הרים את הספר עב הכרס הזה...שאלתי אותו כך סתם אם הוא התחיל לדפדף בו, להפתעתי הוא ענה לי שהוא אומנם דפדף בספר אך המהדורה כבר ישנה... מיד הצעתי לקנות לו את המהדורה החדשה... הוא ענה לי שזה לא בוער לו... ואז שאלתי אותו אם יש לו איזה כיוון או איזה תחום שהיה רוצה ללמוד, אז הוא ענה לי בלי להסס: "ברור שזה יהיה משהו שקשור במחשבים"... אמרתי לו שהרעיון טוב, ושמחתי על זה שהוא בכלל חושב על מסלול של לימודים...
במהלך תקופה זו הוא הודיע לנו באופן מאוד נחרץ שנשכח מניתוח נוסף ברגלו השניה, הוא לא מתכונן לשבת שוב תקופה כה ארוכה בבית, רק לקראת סוף השרות, הוא אמר, הוא ישקול ניתוח ברגל השניה...
בעקבות הניתוח הפרופיל שלו ירד ל-45, הצבא הציע לו להשתחרר זמנית מהצבא עד שיסיים את הטיפול בשתי הרגליים, הוא לא היה מוכן לשמוע מכך...
בסוף תקופת השיקום העלו לו את הפרופיל ל-63 ומרגע זה החל המאבק שלו להעלאת פרופיל... הוא הלך מוועדה רפואית אחת לשניה, מרופא לרופא כשכל פעם הוא מנסה לשכנע רופא אחר שהכל אצלו כבר בסדר, אבל לא עזר לו, הוא נשאר עם פרופיל 63.
אז הציבו אותו באופן זמני במפח"ש, שם הוא בדק איזה תפקידים הוא יכול לעשות בפרופיל שנקבע לו, הוא יכול היה להגיע למודיעין לממר"מ אך שום דבר מכל זה לא נראה לו ולא ענה לציפיות שלו.
הוא המשיך להתרוצץ בין הרופאים הצבאיים עד שהוא הגיע לאיזה רופא שהעברית שלו לא היתה מי יודע מה... הוא הגיע אליו ללא התיק הרפואי וכל ההתרשמות של הרופא היתה ממכתב שעמר הביא איתו בו היה כתוב שהרגל שנותחה כבר בסדר וממה שעמר סיפר לו: שהוא מרגיש מצוין, ושהרגל בסדר גמור... והוא אפילו רץ ומשחק כדורסל...
הרופא ביקש ממנו להדגים לו כמה קפיצות על הרגל , הוא עמד במבחן, על הרגל השניה עמר לא סיפר לו דבר וכך בשיא הקלות הפרופיל חזר ל-97.
באותו ערב חזרנו מטיול בחו"ל, הוא וחמוטל חברה שלו, הגיעו לשדה לאסוף אותנו. במהלך הנסיעה הוא הודיע לנו שהפרופיל שלו הועלה ל-97, לא האמנו לו, היינו בטוחים שהוא מתלוצץ...אבל חמוטל אמרה לנו שזה נכון...
וכשהגענו הביתה ראינו את המסמך הרפואי המאשר זאת. לא הבנו איך זה יכול להיות, הרי יש לו עוד רגל אחת לא בריאה...
עד שהוא סיפר לנו איך הוא הצליח להערים על הרופא, כל-כך כעסתי עליו ועל אותו רופא ברגעים האלה... הרמנו מיד טלפון למיקי, קרוב משפחה שהוא קצין בכיר בשרות פעיל וסיפרנו לו את הסיפור, הוא אמר לנו שזה באמת לא בסדר והוא הוסיף שאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים להתקשר לקרפ"ר (קצין רפואה ראשי) ולספר לו, אך הוא גם הזהיר אותנו שעמר עלול להשפט כיוון שהסתיר מידע, ואת זה ידענו שלא נעשה.
ושוב נפתחה בפניו הדרך למסלול הקרבי כשלו זה ברור שהוא ממשיך באיזו יחידה לוחמת, בענין הזה הוא היה מאוד נחוש.
בכל הקשור להמשך השרות שלו, היו לי אתו די הרבה שיחות, והאמת היא שלא הצלחתי להבין מה מניע אותו להאבק כל-כך בשביל לחזור ולהיות קרבי, לא פעם ניסיתי להוריד אותו מזה, אמרתי לו שהוא הולך לסכן את עצמו שהוא יכול להפצע ולהיות אחר-כך מוגבל... ניסיתי הכל , הוא היה יושב , שומע ואומר לי:
"את שומעת את עצמך... ואת עוד מחנכת בישראל... מה היה אם כל האמהות היו מדברות כמוך....אז מי לדעתך כן צריך להגיע לכל התפקידים היותר מסוכנים? " "לא אתה" עניתי לו, "יש לך בעיה עם הרגל", "עם הרגל אין לי שום בעיה ואת זה תשאירי לי " וכך הסתיימו השיחות האלה.
בהתחלה הציעו לו להגיע לגדודים של גולני אך הוא לא היה מוכן לכך כיון שרצה להגיע לאיזו יחידה קטנה כמו זו שהיתה בסיירת. במהלך התקופה הזו הוא הוצב זמנית במפח"ש עד לשיבוץ, וכך הוא הגיע יום אחד עם ההחלטה שהוא רוצה להגיע לי"קל, בקושי ידעתי מה זו היחידה הזו...כיוון שהוא ידע שהמילה לבנון מכניסה בי חלחלה הוא אמר לי שזו יחידת קישור לאו"ם ואני אכלתי את הלוקש הזה... כששאלתי אותו מה מיוחד דווקא ביחידה הזו אז הוא אמר לי שארז גרשטיין מפקד עליה, וארז הוא פשוט אגדה, ולשרת לידו יכול להיות הדבר הכי מרתק...
כשעמר התגייס ארז היה מח"ט גולני, ושמו הלך לפניו בקרב החיילים, עמר העריץ אותו בגלל כל הסיפורים שנרקמו סביבו...ולשרת בסביבה הקרובה לארז היתה בעיניו של עמר זכות גדולה.
במשפחה יש לנו קרוב שהיה באותה עת מח"ט בגולני, שמוליק.
עמר ביקש מאבי שידבר אתו ושזה ידאג שעמר יגיע לראיון ביק"ל... הכל עבד בדיוק כפי שהוא תכנן...
עמר זומן ליק"ל, והגיע לראיון ישר לארז, עמר כנראה שבה אותו בקסמו. והוא הציע לו להיות הקשר האישי שלו... עבור עמר זה היה פשוט הגשמת חלום... הוא לא היה יכול לבקש יותר מזה... הוא הפך לחלק ממערך ההבטחה של ארז ולקשרו האישי.
הוא חזר הביתה כל-כך מאושר , הוא קרן, שפע חיוכים... למי שצילצל אליו סיפר על התפקיד החדש שהוא הולך לעשות...
כששאלתי אותו: " במה כרוך התפקיד?"
הוא ענה לי: "עכשיו את באמת יכולה להיות שקטה, אני במטולה , צמוד לארז, ארז זה חומת מגן, להיות לידו זה הדבר הכי בטוח בעולם".
האמנתי לכל מילה שלו. לא ידעתי דבר וחצי דבר על מה שהוא עושה שם באמת, בארוחות של ימי ששי היה מספר איזה חיים הוא עושה במרכז קנדה במטולה, הוא סיפר שהמועצה המקומית מאפשרת לחיילי היק"ל להכנס למקום באופן חופשי והוא מנצל כל רגע פנוי שלו לפעילות ספורט שם, כל-כך שמחתי על זה שהוא מאושר וטוב לו בתפקיד החדש הייתי גם מאוד רגועה כי ידעתי שהוא במטולה ולא בקו הגבול, לא במארבים, לא במוצבים...
כשאבי היה שואל את עמר מתי הוא מתכונן לגשת לניתוח ברגל השניה הייתי אומרת לאבי שלא ינדנד לו, כל כך כיף לו במטולה,שיתן לו להנות עוד קצת...
אחרי שהוא נהרג זה שיגע אותי איך הוא ישב אתנו בארוחות של ימי ששי וכל הזמן רק "מרח" אותנו בסיפורים על החיים שהוא עושה במטולה מבלי להזכיר ברמז על מה שהוא עושה באמת... הוא פשוט רצה לחסוך מאיתנו ובעיקר ממני לילות ללא שינה...
פעם שאלתי אותו מדוע הוא צריך נשק אם הוא בעצם קשר? הוא אמר לי שזה חלק ממערך ההבטחה של ארז אבל בעצם אין לזה כל חשיבות...
אבי ידע קצת יותר ממני אבל גם הוא לא ידע הכל...הוא ידע שמידי פעם הוא נכנס ללבנון אך הוא לא ידע באיזו תדירות... לא ידענו שהבסיס העקרי שלו נמצא במארג'-עיון, גם לא שמתי לב לכך שעמר לקח איתו מהבית 2 שמיכות פוך אחת לבסיס במטולה ואחת לבסיס במארג'- עיון, כך שבשום שלב לא נדלקה אצלי איזו נורה שיכולה היתה לאותת לי ולו ברמז על זה שהוא נמצא כל-כך הרבה בלבנון.
בדיעבד הסתבר לי שהם היו יותר בתוך לבנון מאשר במטולה, לא ידעתי כמה ארז היה איש שטח...
בכלל האיש כפי שזכיתי להכיר אותו אחרי שהוא נהרג ההילה שסביבו, הפשטות שלו , העדר העמדות - הפנים שלו, היחס האישי שלו לחיילים ולמפקדים, חוש ההומור המיוחד שאפיין אותו...כל אלה שבו את עמר , עמר העריץ אותו על איך שהוא... הוא התמוגג מהיציאות שהיו לו כשדיבר עם מפקדים בכירים... (היה "נכנס "בהם לפעמים) הוא אהב את הרכיליות שארז היה שומע ומספר לו, (ואחר-כך היה מספר לנו, כל-כך לא התאים לעמר להתעסק בעניני רכילות כששאלתי אותו מה לו ולכל הרכילות הזו? היה אומר לי "ארז סיפר לי את זה...") הוא היה מאושר וגאה מהקרבה הזו לארז.
הרבה מהשיחות בארוחות יום ששי היו על כן לצאת מלבנון לא להשאר שם... לפני הגיוס אני זוכרת את הוויכוחים שלו עם אלה שטענו שאנחנו צריכים להשאר שם...
מרגע שהגיע ליק"ל כנראה הושפע מדעותיו של ארז שיצא נגד "ארבע אמהות" ופתאום החל להסביר לנו כמה הישיבה שם חשובה והכרחית...
בבית התנגדנו כל הזמן לישיבה בלבנון תמיד אמרתי שאם היה לי מעט יותר זמן הייתי מצטרפת להפגנות המחאה של "ארבע אמהות" וכך בצחוק אמרתי לו שיום אחד הוא עוד ימצא אותי בין מניפות השלטים ליד הגדר במטולה... אז הוא ענה לי שזו תהיה הבושה הכי גדולה שאני יכולה לעשות לו...
מעבר לזה שהשרות ביק"ל היה שרות מעניין לעמר, הוא גם היה שרות נוח... כמעט כל סוף שבוע הוא היה מגיע הביתה, להוציא פה ושם איזו תורנות שבת... לכל ארוע משפחתי היה מגיע אם הוא ידע על כך מראש אם הייתי זקוקה לו מאיזו סיבה תמיד הוא היה מגיע, התנאי היה שניידע אותו לפני כן בכדי שיוכל להתארגן. העובדה הזו שהיה זמין כל הזמן, גם כן הוסיפה לתחושה שאין מה לדאוג... (באחת השבתות כשהוא היה בבית סיפרתי לו שאני צריכה להגיע לאיזו בדיקה בל-אביב, אבי היה בחו"ל ואני לא מעזה לנסוע לבד לתל-אביב , הוא קלט מיד שאני קצת בלחץ מהנסיעה הוא אמר לי שהוא ישתדל להגיע וניסע יחד, והוא אומנם הגיע).
במהלך התקופה בה שרת ביק"ל נפטרו הורי, אמי נפטרה בנובמבר 98 עמר הגיע ללוויה ודאג להשאר איתנו כל השבוע, הוא ערך קניות, לפעמים בישל, פשוט עמד לרשותינו במהלך כל ימי השבעה.
אני זוכרת כשקמנו מהשבעה ונסענו הביתה, בערב התקשרתי לאבי שנשאר לבד בבית, וחשתי בקולו איזה רעד כאילו של בכי, סיפרתי את זה לעמר אז הוא אמר לי "בואי נסע, נשב איתו קצת..." כל כך הערכתי את ההתנהגות הזו שלו, כי בסך הכל היה עליו כזה עומס באותו שבוע, ורק כמה שעות לפני כן עזבנו אותו ולמרות זאת הוא הציע לחזור אליו.
מאז שאבי נשאר לבד הוא הרבה להגיע לרמלה, היה יושב אתו, לפעמים היה מביא אותו אלינו ומחזיר אותו, היה יוצא איתו מדי פעם לקניות ככל שהזמן הותיר לו.
ב-2.2.99 חודש לפני שעמר נהרג נפטר אבי, באותו יום עמר היה באיזו סדרת חינוך מחוץ לבסיס ולא ניתן היה לאתר אותו, כמה שעות לפני ההלוויה אתרנו אותו בישרנו לו את הבשורה, הוא היה כל-כך לחוץ מזה שהוא לא יצליח להגיע ללוויה, ארגנו לו במהירות טיסה, ומרוב לחץ הוא שכח את הארנק בשדה... הוא הגיע ישר לבית הקברות, מבוהל מבולבל ועצוב.
גם הפעם הוא נשאר איתנו כל ימי השבעה, סדר היום של ימי האבל היה כבר מוכר לו...וכרגיל היה לצידנו כל השבוע ועזר בכל מה שהיה צריך.
בראשית פברואר, באחד מימי ששי, עמר סיפר לנו על טיול, מורשת-קרב, שערך צוות החפ"ק ברמת הגולן, במהלך אותו טיול הם ביקרו בתל-פאחר, כשכולו נרעש הוא סיפר לנו על ההזנחה שהם מצאו שם: האנדרטה עם שמות הנופלים היתה מושחתת, הדגלים קרועים, המון לכלוך ושיירי אוכל מסביב...הוא סיפר לנו שהוא צילם את המקום, ודגל אחד קרוע שהיה מושלך על האדמה, הוא לקח בשביל לשלוח לאגף ההנצחה ולהתריע על העזובה ששם.
אבי שנלחם במלחמת ששת הימים בתל-פאחר, והכיר לא מעט חיילים שנפלו שם, הזדעזע מהתאורים של עמר, ועודד אותו לפנות בכתב לגורמים המתאימים.
אחרי שלושה שבועות ממועד הביקור, ב-27.2, עמר נשאר ששי-שבת בבסיס, ואז הוא החליט לכתוב מכתב שאותו מען לכל מי שרק חשב שהוא צריך לדעת וחייב לפעול בעניין: למח"ט, לסמח"ט, ולקשל"ח גולני, לקצין נפגעים, לעמותה להנצחת החייל במשרד הבטחון ולעמותת גולני.
מכתב זועם וחריף המאשים את צה"ל בהזנחת האתר הבא להנציח את חללי גולני שנפלו שם במלחמה.
עמר נתן לארז את המכתב שיעיין בו לפני שהוא שולח אותו, ארז קרא את המכתב בעיון, הניף לעברו את אגודלו, שיבח אותו על האומץ בו נוסחו הדברים ונתן לו את האישור לשלוח את המכתב.
בבוקר יום ראשון, 28.2.99, לפני שהם יצאו לביקור בביתה של אלמנת צד"ל בתוך שטח לבנון, הוא העביר את המכתב והדגל הקרוע למזכירת לשכתו של ארז וביקש ממנה לשלוח הכל לנמענים שהוא נתן לה.
את המכתב המזכירה לא הספיקה לשלוח כי באותו בוקר ארע האסון, המכתב הובא לביתנו על-ידי חיילי היחידה בימי השבעה, אנחנו הצגנו אותו בפני נשיא המדינה שהיה באותה עת בביתנו ובפני גבי אשכנזי, אלוף פיקוד צפון... המכתב הגיעה לתקשורת וקיבל תהודה גדולה שבעקבותיה שופצו כל האנדרטאות בארץ.
ב- 16.2 חגגתי את יום הולדתי, אבי היה בחו"ל, עמר בבסיס, יום הולדת קצת עצוב, שירה רועי ומורן (חברתו של רועי) הפתיעו אותי עם זר ענק של פרחים שחיכה לי על השולחן במסעדה אליה הלכנו ואז הגיע הטלפון של עמר, הוא איחל לי "מזל טוב" והבטיח לחגוג איתי כשיחזור...
על הארוחה שהכין לי בהפתעה כבר סיפרתי....
ביום ששי אבי חזר מחו"ל ולמעשה היה זה סוף השבוע האחרון שבילינו כולם יחד...
סיכמנו שבשבוע הבא נעשה ארוחה משותפת עם בני הזוג של הילדים, שירה ויוסי, עמר ומיכל, רועי ומורן.
ביום חמישי עמר צילצל שהוא נשאר בבסיס והוא לא מגיע ...כל-כך התאכזבתי.
אהבתי את ההתכנסויות המשותפות האלה סביב השולחן, כשכולם מגיעים. ארוחת יום ששי היתה בין ההזדמנויות היחידות שבה היינו כולם יחד, הדינמיקה סביב השולחן היתה מאוד נעימה, יוסי חבר של שירה היה איש קבע, ולכן היו הרבה שיחות על צבא, עם רועי דיברו על בית הספר ועל המורים, על הצופים, התעדכנו ברכילויות על המשפחה....
וכך באותו ערב יום ששי ישבנו כולנו סביב השולחן, היינו כולם חוץ מעמר ומיכל... באמצע הארוחה עמר צילצל, אמרתי לו שהוא מפסיד ארוחה אבל הוא אמר לי שבדיוק הוא קם מארוחה מצוינת שהכין להם הטבח (שכל פעם היה מהלל את הכישורים שלו) והוא הוסיף שהוא לא הפסיד דבר כי יש לי עוד מה ללמוד מהטבח שלהם... הוא דיבר עם אבי...מסר ד"ש לכולם וזהו...
שיחה אחרונה.
ביום ראשון, י"ב באדר, בבתי הספר מסיבות פורים, הודעתי בבית-הספר שאני לא אגיע בגלל האבל על אבי...נשארתי בבית הכנתי מערך שיעור על מגילת העצמאות.
ב- 12.30 טלפון מרועי חובש חבר של עמר , הוא שאל אותי אם עמר בית, השאלה נשמעה לי מעט תמוהה, מה פתאום מחפשים את עמר באמצע היום, הרי בשעות כאלה הוא בבסיס או בדרך אליו....
עמר הספיק לספר לי שרועי יוצא בשבוע זה לרגילה ושאלתי אותו אם יש לו תוכניות להגיע למטולה אל עמר, הוא אמר לי שהוא עוד לא יודע...וזהו...
רועי חזר הביתה ממסיבת פורים בבית-הספר, הכנתי לו ארוחת-צהריים, ה לו ולמורן היו כרטיסים להבימה ל"בוסתן ספרדי".
עוד אני בהכנות של הארוחה, ורועי לידי עסוק במחשב שבמטבח, טלפון נוסף ושוב חבר של עמר מחפש אותו... אמרתי לרועי שאני לא מבינה, כבר טלפון שני שמחפשים את עמר אז הוא תוך כדי משחק במחשב אומר לי: "אולי קרה משהו?..."
פתאום נפל אצלי איזה אסימון התמלאתי באיזה פחד לא מוסבר, מיד הרמתי טלפון לעמר ענה לי המענה הקולי שלו, השארתי לו הודעה:
"לא דיברנו בשבת, תרים טלפון שנשמע את הקול שלך". אני לא יודעת למה, אבל העובדה ששמעתי את המענה והשארתי הודעה, הרגיעה אותי, ידעתי שכמו תמיד, כשהוא ישמע את ההודעה הוא יחזור אלי...
ב-13.30 רועי יצא מהבית לאסוף את מורן...אני חזרתי למערך השעור...
13.45 דפיקה על הדלת, הייתי בטוחה שרועי שכח משהו...פתחתי את הדלת...ראיתי שלושה לובשי מדים, אחד מהם היה מצויד בתיק בדיעבד הסתבר שהיה זה הרופא...
"את אמא של עמר?"
התאבנתי, "מה קרה?" שאלתי, וידעתי שקרה משהו נורא... אף אחד לא ענה לי.
הבנתי באותה שניה שעולמנו חרב עלינו. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים, חוץ מפעימות הלב לא הרגשתי דבר... אפפה אותי מין תחושה כאילו אני באיזה חלום בלהות... היתה שתיקה... שתיקה ארוכה, אפילו בכי לא היה, רק ערפול נוראי של המון תמונות בראש...
בטח תאונת דרכים, חשבתי, הרי לבנון אף פעם לא היתה אצלי איום לגביו....
לא, אמר לי קצין העיר, פעילות מבצעית בלבנון.

בניית אתרים: