עמר
"הלב נצבט ובגרון מחנק והדמעות יורדות להן כמו גשם, כל כך קשה לכתוב דמעות, קשה לשאת את הדממה" (אריק איינשטיין)
28 בפברואר 1998, השעה עוד מעט 12:00 ואני צועדת היישר אל עבר שער הבסיס. עדיין עייפה מבילוי סוף השבוע. העיניים אדומות מעייפות הליכה איטית, כאילו מנסה לדחות את הקץ, כאילו אם אלך לאט יותר, סוף השבוע לא יגמר.
12:10 - כבר עברתי את הש.ג. ואני צועדת אל עבר המגורים והבסיס כהרגלו רועש, מלא פעילות, אבל למרות הכל יש שקט מסויים, "שקט מת" אם יש דבר כזה בכלל.
לאחר מספר צעדים נוספים הוא תופס אותי ביד. "בואי מהר היה אירוע…" ואני לאט ובשקט צועדת אחריו אל עבר רחבת הקשר. אין לאן למהר הרי אירוע זה דבר שבשגרה כאן. התיק הגדול עוד על הגב ואני נשרכת מאחוריו, הוא מושך אותי ביד שוב "נו כבר תלכי יותר מהר…".
12:15 - כבר הגענו לרחבת הקשר ויש מין התקהלות והמולה מסביב למכשירי הקשר ואנשים מדברים ביניהם ותופסים את הראש, ואני עדיין לא קולטת. ואז נשמעה שוב הקריאה בקשר…
ואח"כ חוזרים עליה כולם בקול וממלמלים מילים לא מובנות ועכשיו אני כבר לא שומעת כלום ושוב "השקט המת" הזה וכבר לא רואים כלום מעבר למסך הדמעות והוא תופס אותי ביד ואומר "תירגעי, תנגבי את הדמעות, אסור שאף אחד ידע !!! עכשיו רוצי ללשכה ותעזרי לבנות שם…" והוא מוחה את הדמעות מהלחיים שלי ונותן לי תפיחה על השכם. את הדרך ללשכה עשיתי מתוך חלום, מתוך סיוט, ובלשכה "השקט המת" והעיניים של כולם אדומות מבכי והפרצופים אינם מסגירים דבר… הרי אסור שאף אחד ידע.
"שרק אמצא כוחות להתגבר שרק נמצא מילים בתוך ההלם, המון מילים רוצות להאמר וכל מילה בתוך דמעה נמהלת".
הטלפון לא מפסיק לצלצל בלשכה. ואנחנו מחליפות בינינו מבטים מי תענה עכשיו, מי תהיה זו שתרגיע את אילו שנמצאים בצידו השני של הקו, ששמעו... ועוד לא יודעים כלום. ואחת מאיתנו מרימה את הטלפון… "לשכה שלום…" " אל תדאגו הוא בסדר גמור, הם פשוט בסיור בגלל זה הפאלפון לא זמין".
אבל השמועה כבר עשתה לה כנפייים… "אל תקשיבו לשמועות תאמינו לי… תסמכו עלי… באמת שהוא בסדר…".
ושוב מוחים דמעה ונושמים עוד נשימה כבדה, ועונים לטלפון הבא, ומשקרים שוב כי הרי אסור שאף אחד ידע. והבסיס כולו רועש וגועש וההמולה עצומה וכבר אין שקט, רק רעש ודמעות ואנשים שרצים לשום מקום, מחפשים ולא מוצאים את עצמם, וגם בראש המחשבות רצות להן, וגם הן לא מוצאות מנוח.
ואז אני רואה את החיוך שלך את המבט הממזרי מרוח על פנייך, כאילו יש איזה דבר שרק אתה יודע שומר סוד ולא מוכן לגלות. ואני נזכרת בשעות שהעברנו ביחד במשרד שלי, קוראים עיתון, מדברים, מחפשים עוד מסלול לטיול בשבת, מכינים מור"ק (מורשת קרב) נוסף, הרי צריך לדאוג "לקצת" חינוך בצוות, ומי יותר מתאים לזה ממך.
והמחשבות רצות להן אל ה-2 בפברואר 98' שבועיים לפני, הנה אנחנו מטיילים ברמת הגולן, הנה אנחנו בקלעת נמרוד, ובבנטל, משקיפים על סוריה, והנה אנחנו אוכלים צהריים, ובתל פאחר ומביטים אל עבר עמק הבכא, והכעסים שלך על העזובה במקום…
ושוב הטלפון מצלצל ומחזיר אותי ללשכה ושוב מישהו עונה.
וכמעט ראיתי אותך ושוב נעלמת ...
והדמעות זולגות להן אחת אחת ואף אחד לא מוחה אותן.
עכשיו כבר מותר לבכות הרי כולם כבר יודעים….
אוהבת ומתגעגעת
לי-רון יהלומי
משקית חן יק"ל