מתוך טקס הסרת הלוט בגן לזיכרו של עֹמר
אבי, חיה, שירה, רועי והמשפחה.
ראש-העיר, החוגגים, חיילים, תלמידים, חברי הצופים. ידידים, חברים של עֹמר.
לפני מעל שלושה שבועות יצאנו מלבנון.
הזמן חולף במהירות, ורק שלשום התחלנו בפירוק יחידתו של עֹמר, יחידת היק"ל.
וחרף חלוף הזמן, אני זוכר את ההרגשה ביום רביעי בבוקר, כשכל חיילי צה"ל השתרעו לאורך הגבול, והשתרר שקט בכל הצפון.
שקט שאפשר היה לשמוע אותו. שקט מוזר כזה. אני הייתי אז במפקדה, ובעצם בפעם הראשונה, התפניתי לחשוב על דברים אחרים. ואני זוכר שהרגשתי הרגשה מעורבת - מצד אחד, אני לא יודע אם סיפוק, אבל איזושהי הרגשה של בסדר... שיצאנו עם כל החיילים והתייצבנו איפה שהתייצבנו.
אבל מצד שני, הרגשה בולטת של החמצה. כי בעצם השארנו הרבה מאוד חבר'ה מאחור.
כמה ימים מאוחר יותר, הסתכלנו על לבנון משטחנו, ושאלו אותי, "מה המקום הזה אומר לך?", אז אמרתי שבשבילי זה לא סיפור על מקומות. זה סיפור על אנשים.
והתחושה הזאת שהשארנו אנשים שם. חלק חברים, חיילים, מלווה אותנו עד היום.
אני זוכר כמו עכשיו, את ה28- בפברואר, היום בו השיירה של ארז התפוצצה שם, ליד צומת חצְבַּיָה.
את עֹמר יצא לי להכיר, כי הוא היה ליד ארז, והסתובבנו ביחד.
אומנם לא הכרתי אותו כמו החברים שלו, אבל הכרתי אותו כקשרו של ארז.
עֹמר לא במקרה היה שם באותו יום ראשון.
הוא לא רק התמודד בסיירת גולני, יחידה קשה בפני עצמה שקשה להתקבל אליה, הוא לחם להגיע ליק"ל אחרי שהוא עזב את המסלול בגולני.
הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך, ולא רק שהוא הלך ליק"ל, הוא הלך לתפקיד המסוכן ליד המפקד, בצירים, במוצבים, בין האירועים ובאירועים עצמם.
זאת הייתה הבחירה שלו.
ואני לא חושב שהוא עשה את זה בגלל תום נעורים, בכלל, החיילים של היום דעתנים, יודעים בדיוק מה הם עושים, הוא עשה את זה כי הוא האמין, הוא האמין שצריך להיות שם. ואני לא יודע מה הייתה דעתו במחלוקת בנוגע ללבנון. הוא עשה כי הוא האמין שצריך לתרום.
ובעיניי, זה אומר הכל על עֹמר.
ואני הכרתי עוד צד באישיות של עֹמר, כשהגעתי לחיה ולאבי, וראיתי את המכתב, שעֹמר כתב, שבת לפני האירוע, מכתב שעורר הדים רבים בארץ.
הוא טִייל עם החפ"ק ברמת-הגולן, כשהם הגיעו לתל-פחר, אתר הזיכרון של קרבות חטיבת גולני בששת-הימים, הוא ראה שם עזובה...
הוא נחרד מהעזובה שהוא ראה, אבל הוא לא הסתפק בלראות ולכעוס, אלא ישב וטרח, וכתב מכתב, לגורמים האחראיים על העניין.
אני לא מכיר הרבה חיילים שאיכפת להם, ועוד טורחים וכותבים. אני חושב שזה עוד דבר שמלמד על עֹמר.
וכשאני נמצא כאן היום, ואני מביט במשפחה שהספקתי להכיר, אני חושב שעֹמר הוא השתקפות של חיה ואבי, של המשפחה, החברים וכל מה שנגע בו במהלך חייו, וכשאני רואה את דרך ההתמודדות של חיה ואבי ובחירתם בחיים, אז זה אומר לי הרבה גם על עֹמר.
אנחנו לא הצלחנו להחזיר את עמר, אבל אני מקווה שאנחנו היינו ראויים לחיילים כמוהו, ואני עוד יותר מקווה שאנחנו נמשיך ונזכור, ונלווה, ונהיה איתכם המשפחה והחברים.
אני מברך אתכם על המפעל הזה של הקמת גן לזכרו של עמר,ואני מברך את כל אלה שעמלים על הספר שבדרך, ועל כל שאר פעולות ההנצחה.
היק"ל, ופיקוד צפון, ואנחנו, נמשיך להיות איתכם.
יהי זיכרוֹ ברוך.