סמ"ר עמר אל-קבץ ז"ל

חבר שחסר
עמר היה עבורי חבר מיוחד, כזה שאני לא מוצא בכל מקום, הוא היה מאלה שמוכנים לעשות בשבילך הכל, הוא נתן מעצמו המון, הוא היה משקיען, הוא השקיע לא רק בענייני עבודה אלא גם בקשרים האישיים שלו וכל מה שעשה או לא עשה זה היה תמיד בהומור ובשובבות.
היום הוא מאוד חסר לי, ואני מאוד מתגעגע אליו, חסר לי עמר החבר. גם בצוות הוא חסר, הוא חסר לי באוטו שם הוא ישב לידי, שם גם העברנו המון חוויות יחד, הוא חסר לי באוכל, בחדר, ובכלל, הנוכחות שלו חסרה לכולם.
עמר מגיע ליק"ל
אני זוכר שהוא רק הגיע ליק"ל, אחרי תקופה ארוכה שהוא ישב בית בגלל טיפולים שעשה ברגלו. בהתחלה הוא היה מאוד שקט ורציני, וכשהוא נכנס לתפקיד הקשר הוא הסתובב כל הזמן עם המפות ולמד ברצינות רבה את כל הצירים בלבנון.
לא לקח לו הרבה זמן בכדי להשתלב בצוות, מהר מאוד הוא נפתח והחל לספר לנו על שנת השרות שהוא עשה, על החברים שלו בקומונה, על הצופים, (הוא היה מתבדח איתנו ואומר שהוא היה מח"ט בצופים וזה נחשב לו בפז"מ...) ועל החברות שלו...
בצוות היינו כמה פליטי גולני והשתדלנו לשמור כל הזמן על אחוות יחידה. עמר כפליט גולני התחבר אלינו מיד.
לאט לאט למדנו להכיר אותו והוא אותנו, והיחסים אתו החלו להיות חמים, אני התידדתי איתו מאוד, וכשהוא הרגיש כבר די קרוב אלי הוא הדביק לי את השם "נשם" כי תמיד הייתי דואג לו, פעם כשהוא רצה כפפות ולא היו לו נתתי לו את שלי, פעם נתתי לו כובע צמר שחור, הוא נהג לומר שאני נשמה טובה.
אמבטיה לחדשים
בצוות היה לנו מנהג, כל מי שהגיע חדש, היינו מספרים לו איזה סיפור על איזו גניבה שהייתה ומנסים לגרור אותו לכיוון ברז ענק שהיה במטולה, ואז פותחים את הברז ועושים לו אמבטיה מלאה במים.
לעמר, תמיד שניסינו להביא אותו למקום, זה לא הצליח... תמיד הוא היה עוצר כמה צעדים לפני הברז וכשהיינו פותחים אותו, צבי (טל אילון) חטף את כל המים, עמר תמיד נשאר יבש.
עמר וארז
נראה שביק"ל עמר היה מאוד מאושר הוא אהב את התפקיד שעשה והוא נהנה מזה שהיה קרוב לארז. אני כנהג של ארז ועמר כקשר שלו היינו איתו כל הזמן, היינו מאוד קרובים אליו, פעמים רבות ארז היה משתף אותנו בכל מיני סיפורים שמתהלכים בגיזרה, לפעמים עמר היה מגיע אלי, מלא התלהבות ואומר לי: "תשמע, ארז סיפר לי ש..." פעם זה היה איזה סיפור מצחיק, פעם איזו רכילות, פעם איזה מידע מסווג.
הקרבה הזו לארז כל הזמן הייתה מלאת עניין.
הרבה פעמים במהלך איזו נסיעה, כשארז עמר ואני היינו יחד באוטו, ארז אהב להסתלבט עלינו, או שהייתה לו איזו יציאה מצחיקה, עמר היה נמרח מצחוק...
העיקר האוכל
עמר אהב מאוד את הכניסות ללבנון, האדרנלין התחיל אז לזרום אצל כולנו, לפעמים היה בנסיעות האלה קצת מתח, אבל ליד ארז הרגשנו מאוד בטוחים. מעבר לחלק השוטף והמעניין בלבנון, הוא אהב את השהייה בבסיס שלנו במארג'-עיון, בגלל האוכל, בעיקר אהב את הפיתות עם החומוס והבשר...הוא אהב מאוד לאכול, הוא לא היה בררן גדול באוכל הוא אכל כמעט הכל.
אחרי פעילות של לילה, לפעמים ב-4 בבוקר היינו מגיעים לנקורה, בסיס של האו"ם, איך שהיינו מגיעים לשם היו מצמידים לנו שומר, כי אי אפשר היה לזוז שם באופן עצמאי, אנחנו הלכנו ישר לחדר ועמר בשניות היה נעלם לנו, הוא היה הולך למטבח ומארגן לו שם איזו ארוחה.
במפגשים עם הצד"לניקים, כשהם היו שואלים אותנו כמה אנשים אנחנו וכמה מנות אוכל להביא לנו, אז עמר תמיד היה אומר שאנחנו יותר, בכדי שהוא לא ישאר רעב...
לפני כל יציאה הוא היה בודק את הלו"ז וכל מקום שהיינו צריכים להגיע אליו, היה נמדד אצלו לפי המסעדות או האוכל שיש שם, כשהיינו אמורים להגיע לנקורה התגובה המיידית שלו הייתה "מצוין, היום נאכל טוב..."

בחדר עם עמר
כשהיה מגיע הלילה וכולנו היינו בחדרים החלו שיחות הנפש, אז הוא היה מספר על עצמו, סיפר על אחותו שהיא סטודנטית בתל-אביב, והציע לי לקנות את המיטה הזוגית שלה, הוא דיבר הרבה על הצופים, הוא סיפר על הבדואי שגנב ביום שבט של הצופים פנסים מהשבט, ואיך הוא תפס אותו והביא אותו למשטרה, על המשפחה שלו שמתכוננת לצאת לפריז לשנתיים...על גן האירועים שאבא שלו מקים...
וכשהיינו הולכים לישון, לפני שהיינו מכבים את האור עמר היה מסדר לו ליד המיטה כמה זוגות נעליים ומי שהיה מדבר ומפריע לו לישון הוא היה מעיף עליו איזו נעל.
הוא אהב לישון בעיקר בבוקר, הוא היה קם בין האחרונים בצוות, לפעמים הייתי מעיר אותו ואז הוא היה רוטן לעברי:
"תגיד לי אתה נורמלי, מה אתה קם בשעות כאלה מוקדמות?"
וכשהוא היה כבר קם היה מוציא את הראש מהשמיכה מרביץ איזה חיוך קטן, היה נותן לי איזו מכה, (אצלו מכה הייתה מכה - חצי גוף היה הולך לי מהמכה שלו) הולך ומוריד את המגבת האדומה שלו (כל המגבות שלו היו אדומות) מהחבל בחדר, הולך להתקלח, ורק אחרי המקלחת הייתי יודע שאני יכול לדבר איתו.
כשהיה ביקור חשוב בבסיס של איזה אלוף או שר, הייתי מעיר אותו ואומר לו: "קום אסור לך לפקשש את הביקור..." אז הוא היה קם, מרביץ איזו קללה והולך לשרותים,לפעמים היה מתגלח.
בדרך-כלל עמר התהלך במראה לא מגולח, אך כשכבר התגלח, גילח את עצמו בזוית הפוכה, כך היה רגיל, אחר כך היה מתיז לו על הפנים אפטיר-שייב, תמיד איזה אפטר-שייב שאבי הביא לו מחו"ל.
לפעמים הוא היה משתמש באפטר-שייב שלי אז הייתי אומר לו:
"אתה גומר לי את האפטיר-שייב" אז הוא היה עונה לי:
"אתה הרבה בבית, תביא אחר..."
החרף במארג'-עיון היה קשה וקר,ולא פעם היינו נתקעים בלי נפט, מישהו היה צריך לרדת 3-4 קומות להביא נפט מהמיכלים, ב-10.00 בלילה בשיא הקור עמר היה מגיע לחדר חולץ נעליים,מחליף בגדים, וכשהייתי שואל אותו: "אתה לא בא לעזור?"
הוא היה עונה: "לא אני יחף , קח מישהו אחר..."
זה כל הזמן חזר על עצמו.

מלמד שירה עברית
פעם הוא תפס את לוי, שהשמיע כל הזמן מוסיקה מזרחית, והסביר לו שפה הוא צריך לשיר שירה עברית. עמר כתב לו את המילים של השיר "אילו ציפורים" לימד אותו את השיר שורה שורה, ולוי חודש שלם הסתובב בבסיס ושר לכולם את השיר.

הטיול לדרום אמריקה
את הטיול לדרום אמריקה אחרי השחרור, תכננו יחד, הוא סיפר לי שאבי קנה לו בארה"ב נעלי הרים להליכה, ופליז מצוין, הוא אמר לי:"אבא שלי השקיע בקניות בשבילי יותר מידי כסף, יותר אני לא מבקש ממנו שום דבר".
במלחיה (חדר-התפירה) הוא תפר שני פלצימים מין חומר לשים מתחת לשקי השינה , "אחד לי אחד לך " הוא אמר, התכוונו לקחת את זה איתנו לטיול לדרום אמריקה.

ספורט וריקודים
עמר היה ספורטאי בנשמתו, בשעות הפנויות שלו תמיד עשה איזו פעילות ספורט, הוא שיחק הרבה כדורסל, כשהיינו משחקים יחד הוא היה עושה לנו "בית-ספר" בסוף היה אומר לנו : "לכו תתאמנו קצת, אחרי זה נשחק".
הוא לא אהב דיסקוטקים, הוא לא סבל את הרעש שם, ותמיד אמר שכולם קופצים שם כמו אינדיאנים...
יום ששי אחד גררנו אותו לקיבוץ גבעת-חיים, הייתה שם מסיבה של חבר מהצוות שהשתחרר, הוא הגיע לשם , לא מצא חן בעיניו המקום אז הוא ניגש אלי ואמר לי: "מה אני עושה פה? בוא איתי לקפה נוגה בתל-אביב (הוא אהב את המקום הזה), נרביץ איזה סנוקר קטן, תאמין לי שנינו נהנה"

תמונה בעיתון
ועכשיו אני נזכר בכל זה ואני כל כך מתגעגע אליו, במיוחד אני לא יכול לשכוח את התמונה שלי עם עמר בשבת, כשחזרנו ממרכז קנדה, עמדנו שנינו והסתכלנו על הלו"ז של יום ראשון, ותוך כדי התבוננות עמר אמר לי:
"תגיד לי איך השגת תמונה עם הרמטכ"ל בעיתון? כל הזמן באים לכאן כתבים, מצלמים פה בלי סוף, ואותי עוד לא ראו אפילו פעם אחת בעיתון, אין דבר כזה אני חייב להופיע גם-כן באיזו תמונה בעיתון"...
אחרי שהוא נהרג תמונה שלו הופיע בעיתון וגם כתבו עליו הרבה יותר ממה שהיה רוצה.
רן ביסמוט