לעמר
אמרו שכותבים ספר לעמר וביקשו לכתוב איזשהו סיפור הקשור אליו.
ניסיתי לכתוב אך היה לי קשה, כי כשהדברים עולים על הדף, צפים הזיכרונות והם פתאום הופכים לאמיתיים ומציאותיים, ואת המציאות הזו קשה לי עדיין לקבל.
הלכתי למכתבים שנשארו לי מעמר, ופתאום קראתי משהו שהוא כתב לי, שהעביר בי רעד והחזיר אותי לימים בעבר.
ביני לבין עמר תמיד היה מין קשר מבולבל ומפוזר, זה היה מן קשר אישי, שנאמר ונעשה ברובו בהחלפת מבטים.
בקריאת המכתבים נזכרתי בפעולה בצופים בה עמר הסתכל אלי, ישר לתוך העיניים, עם העיניים הירוקות שלו, עד שבסוף הפעולה אמרתי לו שיפסיק להסתכל עלי בכזה מבט חודר... והוא בתגובה כתב לי:
"איך את מבקשת ממני דבר כזה? הרי זה בכלל לא אני, אלה הירוקות שתמיד נפגשות..."
וזו כל משאלתי, הלוואי שה"ירוקות" היו שוב נפגשות ולו רק לעוד פעם אחת.
חיותה ודעי