עומר!
בחלומות הקודרים ביותר לא חלמנו שהנה יגיע יום הזיכרון ואנו נמצא עצמנו נזכרים בך עומר כשאתה קבור באדמה הקרה והרטובה בניגוד מוחלט לאופייך החם ואהבתך את החיים, ואנו חשים בנשמתך המרחפת אויר מעלינו כל הזמן. בטוחים שאתה בעינינים כמו שתמיד היית ושחכמת החיים הרבה ששרתה אותך כאן משרת אותך גם שם במרומים.
אין לנו ספק שודאי אתה יוזם איזה פעולת שירות או פרויקט כלשהו, כי תמיד היה לך כל-כך הרבה רצון לתת מעצמך, לתרום...
בכל זאת אנחנו רוצים לספר לך קצת על מה שהתרחש מאז ועד עתה:
יושבים בבית, אצל חברים, משפחה, אחרי הכל פורים- חג שמח, אבל אז הידיעה הנוראה מכל שהלוואי שהיינו חרשים בכדי לא לשמוע אותה. וכך מפה לאוזן עוברת הידיעה, בלי לחשוב פעמיים הרגלים מובילות אותנו לעבר השבט - המקום שכל-כך אהבת והיית חלק בלתי נפרד ממנו. השבוע הראשון היה השבוע הקשה ביותר בחיינו, אין מילים שיכולות לתאר את עוצמת הכאב בהילקח ממך אדם כה אהוב: הבלבול, התסכול, הצער, הכאב והשאלה... איך ממשיכים לחיות בלעדיך? החלל העצום שנפער בתוך הנשמה והגוף, חלל עמוק בלי סוף, חלל שאין לו מרפא!
הכל נראה שונה פתאם מהיום שעזבת, הכל כאילו עצר מלכת... אבל אתה יודע איך זה - עולם כמנהגו נוהג והחיים ממשיכים...
השכבה שלנו יצאה לטיול שנתי, נסענו כל השכב"ג והבוגרים למשחק כדורגל הפועל ת"א נגד מכבי ת"א וכמובן שהפועל ניצחו - כל-כך שמחנו.
במקביל התחלנו חלק (די גדול) מהשכבה לדבר על שנת שרות, במסגרת גרעין "רעים" אבל ביחד, כמעט כולנו כבר חתמנו, הלוואי והיית כאן כדי לראות אותנו יושבים עם טל ודורית וקובעים מטרות, הלוואי והיית כאן כדי להנחות אותנו. פוקסי עברה גיבוש לטיס והגיעה הישר לטיולי פסח, לא הצלחנו להתנתק מהמחשבה שאתה לא שם איתנו.
היינו באזכרה שלך מסרבים להאמין שאותו עומר שהיה מדריך שלנו, חבר שלנו שרק לפני כמה ימים היה איתנו בפיקניק, שיחק כדורסל בשבט איננו עוד,
אותו עומר כ"כ אהוב ונערץ איננו עוד. עם משפחתך, שורק וחברים נסענו לבסיס שלך, היינו בחדר שלך, ראינו שלט שאתה עשית בו נכתב: אסור לעשן! - כמה אופייני משם נסענו לתל-פאחר שבזכותך האנדרטה שופצה - עד יומך האחרון לא שתקת!!! והנה היום יום הזיכרון לא שונה בהרבה מכל יום רגיל. חושבים עד כמה הגורל אכזר, נזכרים שוב ושוב בכל אותם זיכרונות נפלאים ממך, צופים בקלטות וידאו כמעט רואים אותך שוב אבל רק כמעט. הולכים לבית קברות מן תחושה שנמצאים אתך ואתה לא לבד...
אבל כל פעם זה מכה בנו כל-כך חזק, קולטים שכבר לא תחזור לא תספר חוויות עם הגופיה, הקפקפים - שהונצחו באנדרטה בשבט, העיניים המדהימות והחיוך הזה שלך... אבל לא מצליחים להשלים עם זה!!!
בתחילת מאי יש ערב לזכרך שלמה ארצי יבוא ותוקרן קלטת שהכינו במיוחד... כי עומר לעולם לא נשכח אותך, את המבט המיוחד שהיה לך בעיניים - מבט מלא חיים ובמיוחד את הנפש האצילה שלך שתמיד תהיה עבורנו סמל לחיקוי!
את הכוחות להמשיך הלאה נשאב תמיד ממך - שיושב שם למעלה.
אומנם עזבת אותנו בגופך אך תישאר תמיד בנשמתנו לנצח נצחים!!!
תשמור על עצמך שם למעלה, מקוים שאתה בעולם טוב יותר מעולמנו המטורף!!!
18.2.2000
עמר,
כל כך מוזר לעמוד פה שנה אחרי, ולראות לאן דברים התפתחו בשנה הזו שעברה.
מצד אחד, הכל כל כך אחרת, כל כך שונה. החיים המשיכו, ולכל אחד באופן אחר, באופן בו הוא בחר להמשיך.
כל אחד ודרכו, כל אחד וההחלטה שעשה לגבי עתידו.
ומצד שני, הכל כל כך אותו דבר, כל כך כואב. כל דבר קטן מזכיר: כל תמונה, כל שיר בנושא או סתם שיר של שלמה, מעלים זכרונות.
גם אלו מתחלקים לשניים. הזכרונות היפים של טיול חנוכה, ימי ששי בשבט, היחס הכל כך אישי שנתת לכל אחד ואחת מאיתנו והפיקניק השכבתי המפורסם, שכל כך דאגת שיצא לפועל, התקשרת מהצבא לוודא שהכל מסודר, וביום עצמו, ישבת בדיוק במקום בו מוצבת היום האנדרטה לזכרך, וקבלת את פניו של כל אחד שנכנס, בבדיחה עליו או בכינוי שכבר הספקת להמציא לו.
וישנם גם הזכרונות הנוראיים של הימים ההם, בדיוק שנה אחת אחורה הבשורה, התגובות וההלם...
לא נוכל לעמוד כאן, במעמד הזה, מבלי לעדכן אותך במה שקרה איתנו, השכבה, בתקופה הזאת, בשנה האחרונה.
חלקנו הספקנו להתגייס לצה"ל לתפקידים שונים, וחלק אחר, יצאנו לשנת שירות - 12, היית מאמין?
תמיד צחקנו עליך שאמרת שעוד נצא במספר כזה, שהשבט לא ידע כמוהו, והיום, במבט לאחור, מסתבר שצדקת. חשוב לנו לומר לך, שגם עכשיו, שנה אחרי, אנחנו, החברה מעבדה, מעריכים, מוקירים ומודים לך על התרומה הגדולה שתרמת לחיינו. אנחנו עדיין מתייעצים איתך בכל מיני התלבטויות שעולות, ובכל בוקר, אולי מבלי להיות מודעים לכך, אנחנו נותנים מעצמנו הכל ובצורה הטובה ביותר למסגרת בה אנחנו נמצאים: צבא, שנת-שירות ואף באזרחי, מתוך אמונה שלמה במה שאנחנו עושים ומתוך אותה מחויבות גדולה שאנחנו חשים כלפיך - עמר.
מדהים איך אדם אחד - מדריך שכבה, יכול לעשות שינוי כזה בחניכים שלו, לגרום להם להגיע להחלטה שלפני כן נראתה להם באור אחר לגמרי.
אבל בעצם, זה אתה עמר, שהיה ועדיין כל כך חי עם כל אחד ואחת מאיתנו - תמיד!
זה לא נגמר לפני שנה, כי כשהלכת מעימנו, עמר, משהו מת בנו, ומשהו... נשאר איתך...
אוהבים, מעריכים וכ"כ מתגעגעים
שכבת עבדה