סמ"ר עמר אל-קבץ ז"ל

זוכרת את עומר מאז שהיינו בנות 10 בערך, בתור האח הקטן והיפה של שירה.
אנחנו היינו חבורת בנות קשקשניות, יושבות שעות סביב שולחן האוכל בבית משפחת אל-קבץ יושבות ומדברות, חיה עומדת במטבח ומצחיקה אותנו עד דמעות, ועומר בתוך כל ההמולה מגיח לפתע מהחדר למטבח בחיוכו המבויש פותח מקרר, חוטף לו משהו וחוזר לו לענייניו.
נמצא לו הרבה מעל כולנו, מעל השטויות שלנו.
גם אחרי שנים, שבגרנו, ראו שעומר אחר, בולט, משקיען, גבר לעניין יפה וחסון, תמיד שהייתי רואה אותו הייתי מנשקת אותו ושואלת "עומר מותק, מה עניינים?"
והוא שוב בחיוכו, שכנראה נחקק לרבים מאתנו עמוק עמוק בפנים, תמיד ידעתי ושמעתי משירה וחיה מה קורה עם עומר: "עומר מרכז צעיר", "עומר הולך לעשות שנת שירות בקומונה באור יהודה", "עומר מתגייס לגולני…"
אבל רק אחרי היום הנורא ההוא, שכנראה לא יעזוב אותי לעולם, אחרי השבעה והשלושים שלמדתי להכיר את עומר הרבה יותר טוב ממה שהכרתי אותו בחייו, קיבל המושג "מלח הארץ" משמעות בדמותו של עומר, והקלישאה הישנה "שאלוהים לוקח לו את הטובים שיהיו איתו למעלה", הוכחה עבורי שוב ככל-כך נכונה וכל-כך עצובה.

זוכרת וכואבת
שרית צ'ליק - חברה של שירה