סמ"ר עמר אל-קבץ ז"ל

עמר אני והכדור
עמר היה ספורטאי בנשמתו, מהזכרונות הכי מוקדמים שלי עמר תמיד עם כדור ביד. זה התחיל בכדורגל , כדורסל המשיך בכדוריד טניס-שולחן, פינג-פונג, באולינג,טניס... ואני כאח הצעיר נדבקתי ממנו בחיידק...
מרגע שאני זוכר את עצמי הוא שחק אתי במשחקי כדור בסלון שבבית, את הכורסאות הפכנו לשערים והיינו מתרוצצים בתוך הסלון אחרי הכדור. כמה כלים שברנו אז תוך כדי משחק, וכמה אמא היתה כועסת עלינו על הנזקים שעשינו בבית באותם ימים...
כשהייתי בגן ואמא לא הספיקה להגיע ולהחזיר אותי הביתה, עמר או שירה היו מגיעים לקחת אותי. כשעמר היה בא, תמיד הוא היה מגיע עם עוד איזה חבר ואז היינו כבר נשארים בחצר הבית או באיזה מגרש ומנצלים את השעות האלה למשחקי כדור עד שאמא מגיעה, אז, עשיתי את צעדי הראשונים במגרשי הכדורגל כשעמר מנחה אותי איך לגלגל כדור ואיך לבעוט נכון...הייתי בועט ברגל שמאל ואני זוכר איך הוא ניסה ללמד אותי לבעוט גם עם הרגל הימנית.
כשגדלתי הוא היה לוקח אותי אתו אחר-הצהריים למגרש הכדורגל בבית-הספר בכור-לוי, הייתי יושב בצד ומתבונן בו בהערצה, בדרך בה ניהל את המשחקים עם החברים שלו.
כשעמר שיחק בנבחרת רחובות כדורסל וכדור יד אבא ואני היינו מלווים אותו כמעט לכל משחק, כמה היתי גאה בהבקעות שלו בכדוריד ובקליעות שלו בכדורסל... מעבר לזה היה לי כיף להתחכך עם כל החברים שלו שלימים הפכו לאפוטרופוסים שלי בבית הספר ובצופים.
כשהתבגרנו והייתי בצופים נהגנו לשחק יחד בימי ששי כדורסל בצופים ובימי שבת כדורגל במגרש של בית-הספר "בכור-לוי".
היינו יוצאים יחד מהבית, עמר היה לוקח את האוטו של ההורים אני הייתי מתישב לידו, בדרך היינו מתקשקשים" קצת ומגיעים למגרש.
למשחקים אלה של סופי שבוע הגיעו כל החברים, שלי, של עמר ובוגרי השבט,לפעמים בני השכבה שלי היו משחקים נגד השכבה של עמר , היו שם הרבה זוגות של אחים, אז שחקנו אחים צעירים נגד אחים בוגרים.
ולפעמים היינו סתם משחקים זה נגד זה ואז כשעמר היה בוחר בי לשחק לצידו בקבוצה "צעיר אתה אתי" כך הוא קרא לי, ובמהלך המשחק הוא היה מנחה אותי איפה לעמוד, על מי לשמור... הייתי משחק אז כמו נמר כי לא רציתי לאכזב אותו על הבחירה שעשה.
ולמרות הביחד הזה שעל המגרש, בבית היו ביננו המון הקנטות וירידות אחד על השני בנוגע לנבחרות הכדורגל שאהדנו, עמר אוהד מושבע של הפועל תל-אביב ואני של מכבי חיפה. זה היה מתחיל ביום ששי כשכל אחד צוחק על השני, הוא עלי איך מכבי חיפה הולכת לאכול אותה בשבת ואני יורד עליו.... על מהלכים גרועים של הפועל תל-אביב.
אני זוכר גם איך כל פעם כשהיה מקבל איזו חולצה בצבע ירוק, צבעה של מכבי חיפה, היה בא ומציע למכור לי אותה במחיר הזדמנות.... בעסקי המסחר שלו, איתי זה לא הלך.

עמר אני והצופים
בכיתה ה' כשהייתי צריך להחליט לאיזו תנועת-נוער אני הולך בכלל לא היתה לי התלבטות, שירה ועמר היו מדריכים בצופים וזה היה ברור שגם אני מצטרף לאותה תנועה.
אני זוכר את ההתרגשות שלפני הפעולה הראשונה, איך עמר עמד והתבונן בי כשלבשתי את מדי הצופים בפעם הראשונה ,ואז הוא נטל את העניבה הראה לי איך קושרים אותה סביב הצואר, קשר לי אותה, נתן בי מבט , חייך כשהבעה של שביעות רצון על פניו ואמר לי: "...שלא תעשה שם בעיות..."
ואז אני זוכר איך שנכנסתי באותו יום לשבט, ושמעתי סביבי לחשושים של חברה מהשכבה הבוגרת "הנה אח של עמר".
וכשיצאתי מהפעולה באותו יום שמעתי את המדריך שלי אומר "אני מדריך את האח של אל-קבץ" כל-כך גאה הייתי אז, התמלאתי בתחושה של בטחון בגלל היחוס שדבק בי על היותו אחיו של עמר.
אני זוכר שבשנתיים הראשונות לא התלהבתי מי יודע מה מהפעילות בתנועה, הלכתי כי כולם הלכו.
בכיתה ז' שיחקתי גם כדורגל במכבי רחובות, ואז החלטתי להפסיק את הפעילות שלי בצופים ולהתמסר לכדורגל... כשסיפרתי לעמר על ההחלטה שלי הוא אמר לי באופן חד משמעי שאני לא מפסיק שום פעילות בצופים, באחת השיחות שהיו לי אתו בנושא, כשהוא ראה שאני נחוש בדעתי, אני זוכר איך הוא תפס לי את היד, סובב לי אותה ואמר "אני לא עוזב עד שאתה מבטיח להמשיך בצופים... "אומנם נכנעתי לו והבטחתי לו שאמשיך בצופים, אבל האמת היא שבאותו רגע לא התכוונתי לכך, אבל בסופו של דבר נשארתי בצופים, ולא מעט בזכותו, והיום הייתי רוצה להודות לו על כך.
כשהייתי חניך בכתה ו' עמר היה בכתה י"ב והוא ריכז אז את השבט, נהניתי לראות איך הוא מנהל את השבט כמו איזה מנהל מפעל, בכזו רצינות ובכזו אחריות, תמיד היה מגיע לשבט לפני כולם ודואג שהכל יהיה מסודר, היה יורד למגרש הכדורסל ודואג להכין את המגרש עם הסלים... כמו איזה מפקד שמכין מסדר לביקור.
אני זוכר איך הוא טיפל בענינים השוטפים של השבט, בתאומי טיולים, בכל הטכסים, בפסטישני"ר.

כולם כל-כך העריצו אותו ואני כל-כך הייתי גאה בו.
במיוחד אהבתי את המפקדים שהיה עורך בשבט, איך עמד מול מאות חניכים ובלי להתאמץ היה משתלט ברגע, על כל המולת החניכים.
אני לא אשכח את המסדר שערך באותה שנה במחנה הקיץ. איך בהינף יד הוא הפעיל שבט שלם.
למפקד ההנהגתי שהיה במחנה, הוא הביא 3 סטיקלייטים - אדום כחול וירוק, הוא קשר אותם עם חוט למכנסי החאקי שלו ואמר לחניכים שכאשר יניף את הסטיקלייט האדום - סימן לשקט וכולם משתתקים, כשיניף את הכחול - כולם מרעישים עם הסירים והמחבתות, וכשיניף את הירוק סימן לכלם לשיר.
הייתי בהלם ממנו איך זה עבד. מאז אין מחנה קיץ בלי אותם הסטיקלייטים.
עמר היה מאוד קשור לשבט וכל מה שקורה שם היה מאוד חשוב לו, גם כששרת בצבא המשיך לשמור על קשר עם השבט ובחופשות שלו מהצבא הדריך את חניכי י"ב... הוא גם יצא עם השבט לטיולים, כמלווה בנשק.
מאותה תקופה אני זוכר את השיחות שהיו בינינו... ואת ההתנשאות שלו באותן שיחות- כשהייתי מספר לו על מה שקורה בצופים אז הוא היה "זורק" לעברי שהשכבה שלו בצופים היתה השכבה... ושהפעולות כפי שהם העבירו אותן היו הפעולות.
כל פעם כשהייתי פונה אליו באיזו שאלה אז הוא ענה לי "לך למרכז ההדרכה בצופים תפתח ערך עמר אל-קבץ ותקרא..."
היתה לו תמיד מן התנשאות מזויפת, הוא פשוט נהנה מהקטע...אבל בסופו של דבר ידעתי שכשאשר אני צריך אותו הוא יהיה לידי, כי בסך הכל גם הוא היה גאה בכל מה שעשיתי בצופים, ובטח הוא היה גאה בי בדרך בה הלכתי אחרי שנהרג, המשכתי באותו מסלול שהוא התווה לי גם אני ריכזתי את השבט, כמוהו,גם אניח התנדבתי לשנת-שרות בנווה-דוד בחיפה, וכמוהו אני מרכז שם את השבט.

מריבות והתפיסויות
בתקופת הגן והשנים הראשונות של בית-הספר הרגשתי שעמר די מסוכך עלי. פה ושם היו התקוטטויות ומריבות אבל בסך הכל זכורים לי אתו ימי רגיעה ושקט...אז הוא הדביק לי את הכינוי "שינדי" (בערבית-מתוק) שחקנו הרבה יחד, הייתי האח הקטן שלו.... וגם כשהיה כועס עלי, היה פונה אלי ב"שינדי" ותמיד זה ריכך אצלי את הכעסים שלו.
כשהתבגרתי קצת והתחלתי לעמוד על שלי, לא תמיד הדברים היו לרוחו ואז האוירה בינינו היתה מתלהטת... לא פעם הוא ניסה לחנך אותי, כך למשל כשהיה רואה אותי שותה מבקבוקים היה יוצא מדעתו... ואז מצאתי לי שיטה כשרציתי לשתות מהבקבוק, פתחתי את שתי דלתות המקרר הייתי עומדי מאחורי הדלתות ושותה. יום אחד הוא הבחין בי כששתיתי קולה מהבקבוק כמובן שנתן לי סדרת חינוך, לקח לי את הבקבוק רוקן אותו לתוך כוס והחל לשתות...פה התחילה תגרת ידיים שבסופה הכוס נשברה, הקולה נשפכה על הריצפה,שנינו הסתלקנו לחדרנו ואמא ההמומה נשארה לשטוף את הריצפה...אחרי מריבת הקולה לא דיברנו כמה ימים.
היום אני שותה קולה רק מכוס...אני מרגיש כאילו הוא מתבונן בי כל הזמן...ובליבי אני מחייך אליו.
האמת היא שכל המריבות בינינו היו על דברים שטותיים, אבל תמיד זה היה עם "דם-חם"... לא פעם היינו תוך כדי מריבות מעיפים אחד על השני כל מה שהיה בא ליד... אומנם הוא היה גדול ממני וגבוה ממני, אך לא וויתרתי לו בקלות על שום דבר.
מאוד אהבתי לחטט לו בחדר, וזה היה משגע אותו, אז תמיד השתדלתי לטשטש עקבות, אבל הוא תמיד היה עולה על כל ביקור שלי בחדרו.
הייתי נכנס וקורא פתקאות שהיו מונחות על השולחן שלו, כשהוא נעדר מהבית הייתי ישן אצלו בחדר...אהבתי להתכרבל במיטה שלו ולהתבונן בכל התמונות והגרוטאות שהכניס לחדר.
כשהוא שרת בצבא עברתי לחדרו, וכשהוא חזר הביתה חזרתי לחדרי.
בוקר אחד הוא חזר מהצבא הרוג, אחרי איזו פעילות לילה, ישנת אז אצלו בחדר הוא הרים אותי בשתי ידיו הניח אותי על השטיח, כיסה אותי ונכנס למיטה שלו.

באותה תקופה כשהוא לא היה בבית, לבשתי חופשי את החולצות שלו, פעם לקחתי ממנו חולצה שהוא קיבל מהיחידה שלו בסיירת גולני, הלכתי עם החולצה לצופים, באותו יום צבענו שם את השבט והחולצה התלכלכה מצבע,אני זוכר איך הוא צרח עלי על זה שאני לוקח לו דברים מבלי לשאול אותו...הרגשתי שבאמת לא הייתי בסדר כי הצבע לא ירד מהחולצה עד היום.
הדיסקים בחדר של עמר היו תמיד מאוד מסודרים וכאשר הוא לא היה בבית הייתי לוקח לי משם כל מיני דיסקים ומאזין להם, תמיד הוא היה עולה על זה שהתעסקתי לו עם הדיסקים והוא היה עושה מזה עניין, ואז הוא החליט למספר אותם, על העטיפות הוא רשם מספרים, והוא סידר אותם בסדר עולה ,אני כמובן לא ידעתי מזה.. ולמרות שהשתדלתי להחזיר כל דיסק שלקחתי, למקום, פה ושם התבלבלתי והוא כמו איזה בלש עלה מיד על עקבותי ורטן לעברי ,שוב נגעת לי בדיסקים?" לא הבנתי איך הוא תפס אותי... רק מאוחר יותר נודע לי שהם היו מסומנים.
מכל דבר שלקחתי לו הוא עשה עניין, אבל הוא? כמו מלך, לו היה מותר לגעת בדברים שלי חופשי, וכאשר אני הייתי מעיר לו ,אז הוא היה מחייך את החיוך המוכר שלו ושואל "אז מה קרה?".
כשהתגייס והיה מגיע הביתה היה נותן לאמא נשיקה ולי היה נותן תמיד איזו "כאפה"...בכלל נשיקות קיבלתי ממנו רק בימי הולדת ובחגים.
בבית עמר לא הרבה לדבר וגם לא שיתף אותנו בכל מה שעובר עליו בצבא, האמת היא שהוא גם הסתיר מאיתנו דברים כי הוא לא רצה שאמא תדאג לו... תמיד הוא צחק על הפולניות שלה ועל כמה היא נלחצת ודואגת מכל דבר. אני אף פעם לא דאגתי לו, המראה השרירי והחזק שלו וכל הגובה שלו... השרו עלי תמיד המון כוח וביטחון.
כשהיה חוזר מהצבא היה מתחבר מיד למחשב קורא את הדואר שקיבל ומתפנה לחברים...
מידי פעם הינו יושבים ומשוחחים על השרות שאני הולך לעשות בצבא, אמא היתה אומרת שמספיק היה לה עם השרות הקרבי של עמר ושאני, אעשה את השרות שלי ליד הבית...עומר היה כועס על האמירות האלה של אמא והיה אומר לי "אתה הולך להיות קרבי קרבי..."
לשנינו היה ברור שאני הולך לעשות שירות קרבי אך תמיד התגריתי בו שאני לא אסתפק בסיירת גולני אני הולך לסיירת מטכ"ל... תמיד הוא גיחך לעברי אבל הוא ידע שאני הולך להיות לא פחות קרבי ממנו ואולי אף יותר... בשבילו הייתי "הצעיר" או "הגמד" כינויים שנהג לכנות אותי, וככזה, הוא חשב שאין לי הרבה סיכויים להגיע יותר רחוק ממנו.

לימים כשקיבלתי את הזימונים לקורס טיס ועברתי את המבדקים, כל-כך רציתי שידע ...שקיבלתי זימונים למשהו שהוא בכלל לא קיבל.
במהלך השרות שלו בסיירת גולני,הוא עבר נתוח ברגל, ואז הוא היה בבית כמעט חצי שנה. בתקופה הזו אני זוכר הוא התעסק המון עם המחשב ,התכתב עם כל העולם גם עם אנשים מארצות ערביות, קלט כל מיני הודעות ממשטרת ניו-יורק... שיחק עם אנשים בחו"ל שח-מט, ובכדי לשפר את המהלכים שלו במשחק, ביקש מאמא שתקנה לו ספר לימוד לשח-מט.
פעם אני זוכר, הוא קרא לי והסביר לי איך אנחנו יכולים לפוצץ את אתר החיזזבלה אם נעמיס על האתר כמות עצומה של הודעות.
במחשב שיחקנו המון יחד, כשהיה כבר ביק"ל היה מתקשר אלי כל פעם ומבקש שאוריד לו כל מיני קבצים מהאינטרנט....פעם הוא לקח מהבית לצבא את המחשב הנייד וניסה להתחבר שם לאינטרנט והחלטנו שנתכתב בינינו...מאוד התלהבתי מהעניין... אבל הוא לא הצליח להתחבר שם...האמת היא שתמיד הוא צחק עלי שאני לא מבין גדול במחשבים, אבל הוא לא הפסיק להעזר בי כאשר ניתקל באיזו בעיה.
לפני הגיוס ,אני זוכר, עמר ביקש מאבא שיקנה לו שעון של סייקו "ג'י - שוק", ותמיד הוא השוויץ בפני איזה "תותח" הוא השעון ושהוא יכול לעבור בצבא הכל.
אחרי שעמר נהרג אני לא יודע למה נזכרתי פתאום בשעון, כשכמיסה, סגנו של ארז, הגיע אלינו שאלתי אותו אם אני יכול לקבל את השעון של עמר...(סיקרן אותי לדעת אם הוא עבר את הפיצוץ...) כשכמיסה הגיע אלינו שוב הוא הביא את השעון, ולהפתעתי הוא היה שלם, השעה בו היתה מדויקת וחוץ מכתמי דם שהעידו על שעבר לא היה בו כל סימן אחר.

חודשיים לפני שעמר נהרג ארגנו להורים מסיבת הפתעה ליום נישואיהם בקפה הבימה, שירה היתה אחראית על ההורים ואני נסעתי עם עמר...בנסיעה הזו הוא הפתיע אותי בחום ובלבביות שהוא הרעיף עלי, פתאום הוא נעשה כזה פתוח , התעניין בפעילות שלי בצופים הרגשתי שהיתה זו התענינות של ממש, הוא רצה לדעת איך אני מסתדר עם ההדרכה, העליתי בפניו כל מיני בעיות והתלבטויות שעמדו בפני, אז והוא ניסה להסביר לי על אילו עקרונות אני חיב לשמור כמדריך.
ובכלל דיברנו על הצבא שלי שלו הוא סיפר לי על היק"ל.
למעשה לא הדברים שאמר הפתיעו אותי אלא עצם השיחה שהזדמנה לנו , היתה זו שיחה של שנינו לבד, שיחה של חברים בלי התגרויות בלי ירידות אחד על השני, הרגשתי שמתחילה פתאום איזו תפנית במערכת היחסים בינינו... היה לי כל-כך טוב עם התחושה הזו....הרגשתי שהיחסים בינינו עולים מדרגה...ואז נחת עלינו האסון.
אני מרגיש שלא הספקתי לדבר אתו מספיק כחבר.

אני רוצה שידע...
פתאום עמר איננו, ואני מרגיש שהוא כל-כך חסר, חסר לי אח, אח גדול שחוזר מהצבא ואני מביט בו בהערצה.
חסרות לי השיחות בערבי יום ששי בהן עדכנתי אותו על הצופים, שסיפרתי לו על המורים בבית-הספר, הוא היה מגחך עם החיוך הציני שלו וסופר לי כל יום ששי כמה ימים נשארו לי ללמוד עד סוף י"ב (כשהייתי ב-ט').
הוא חסר לי ואני מתגעגע אליו.
אני מתגעגע למריבות ולהקנטות שלו, לכאפות שלו, להתחככות עם החברים שלו אצלו בחדר... להליכה המשותפת למגרשי הכדורגל והכדורסל, לביקורים שהינו עושים יחד בגן הארועים שהיה אז בהקמתו..(כמה הוא חיכה לפתיחת הגן...)
אני מתגעגע לימים שבילינו יחד בצופים כשכולם היו תמיד סביבו.
חסר לי אח.
תמיד ידעתי שכאשר אקבל זימונים לצבא ואצטרך לקבל החלטות, אעזר בו.... והיום אני כל-כך מתלבט.
ובכלל אני מרגיש שיש לי המון דברים לספר לו, כמה כולם אהבו אותו ואפילו העריצו אותו, ידעתי את זה אומנם בחייו, אבל לא תיארתי לי עד כמה הוא היה קרוב לכולם.
הייתי רוצה לספר לו שהחברים שלו נעשו אצלנו בני בית, ושהם עושים כל-כך הרבה כדי לשמר את זכרו ואת המורשת שהוא הנחיל בחייו.
הייתי רוצה שידע...
שבצופים הקימו לזכרו אנדרטה, במקום הכי בולט בשבט - בכניסה, בכדי שכל אחד שמגיע לשבט יראה, שידע שעמר היה פה...ושהוא נתן פה המון וכך יכירו אותו גם אלה שלא זכו להכירו בחייו, זאת התודה של השבט לכל מה שעמר עשה למענו, ולמען הצופים בכלל.
הייתי רוצה שידע...
ששלושה חודשים אחרי נפילתו, רונה בעזרת יפי והחברים העלו לזכרו ערב מאוד מרגש ואפילו שלמה ארצי בא לשיר לו שירים שאהב...
-וכעבור שנה ארז, וחברים מהשכבה הבוגרת בצופים העלו ערב מרשים לזכרו...
הייתי רוצה לספר לו, שביום השנה לנפילתו מקימים בשבט חדר הנצחה לזכרו וכל החברים , בני המשפחה וחניכי השבט באים לשם ונזכרים.
-ושבאור-יהודה, שם הוא עשה שנת שרות, גם לא שוכחים אותו, כל שנה השבט שם יוצא במבצע שנקרא על שמו "מבצע עמר" החניכים אוספים תרומות מבתי הספר במקום, מחנויות ומפעלים ומחלקים אותם בבסיסי צה"ל.
-ושמשפחת נקר, המשפחה המאמצת של עמר באור-יהודה, שהוא כל-כך אהב, תרמה על שמו כסא, לבית הכנסת השכונתי שם הוא נהג לבקר מידי פעם...
הייתי רוצה לספר לו שיוני חברו לקומונה הקים אתר לזכרו...
ושנטע ואסף דותן יזמו וטרחו להקים מתחת לבנין גן לזכרו...
ושיפי חברו לנבחרת מכבי רחובות בכדורסל עורך כל שנה טורניר לזכרו, ושיעל וקובי חברים שלו עורכים כל שנה טיול לזכרו...
כל-כך הרבה אהבו אותו ועושים המון בכדי שלא ישכחו אותו ...ואני רואה אותו כל הזמן עומד שם מחייך על העשייה, נהנה מכל התכונה למטה, וגאה בכל אחד שטורח למענו...
רק אם הוא היה יודע ...שבבלומפילד, בדרבי בין מכבי תל-אביב להפועל תל-אביב , הקבוצה שהוא היה שרוף עליה, נערך משחק לזכרו ושהיה שם טכס שערכו חניכי הצופים...
וששלמה ארצי שהוא כל-כך העריץ הגיע ושר בערב שערכו לזכרו, מעבר לזה אם הוא היה יודע איזה קשר נוצר בין שלמה למשפחה הוא היה פשוט מתמוגג, בכל סיבוב ההופעות שלו שלמה דיבר עליו והקדיש לו שני שירים "אני חייל" ו ,לילה לא שקט" ואפילו כתב לזכרו שיר כל-כך מרגש..."אחינו בכינו".

אני מרגיש שהוא אתי ושהוא מלווה אותי בכל מקום, בבית כשאני לובש היום את הבגדים שלו אני מרגיש שהוא עוטף אותי... בצופים אני מרגיש כאילו הוא תמיד מאחורי וכאילו דוחף אותי לעשות עוד ועוד... בימי ששי בדרכי לכדורסל בשבט אני שומע אותו נושף בעורפי ומזרז אותי לא להפסיד רגע מהמשחק...
ובימי הזכרון כשאני עומד מול החניכים שלי, אני רואה את עמר עומד לצידי כאילו הוא בוחן אותי אם אני מעביר את המסרים כמו שהוא היה מצפה ממני, על היחס לנופלים שנתנו למדינה את הכל וגם את חייהם. כמה הנתינה היתה בסיסית אצלו , תמיד הוא אמר, כשנותנים לא נותנית באופן חלקי נותנים כל מה שאפשר לתת, אצלו הנתינה היתה מוחלטת. הוא כל-כך דאג להנחיל זאת לחניכים שלו, והיום אני משתדל לעשות כמוהו.
ועכשיו, אחרי ששמעתי עליו כל-כך הרבה סיפורים, ואחרי שהכרתי אצלו כל-כך הרבה פינות שהיו חבויות ממני, ואני חושב שגם מהמשפחה, הייתי רוצה להגיד לו שהיום אני יודע, שבעצם כל הזמן הוא שיחק אותה אדיש וקשוח...אבל בעצם, הוא היה "נקניק", הוא התרגש מהכל ובתוך תוכו הוא היה מאוד מעורב ומאד איכפתי.