סמ"ר עמר אל-קבץ ז"ל

הפעם האחרונה שנפגשתי עם עמר הייתה, שבועיים לפני שהוא נהרג, הגעתי הביתה מסוף שבוע בדרום, כדי להחזיר את הרכב להורים.
נכנסתי לחדר שלו, הוא היה בפוזה הקבועה שלו, ישב מול המחשב, רגל אחת על השולחן, לבוש בסוויצ'ר האדום של נייק ( שהיום הוא אצלי ), החלפנו בינינו כמה משפטים, "מה עניינים? ומה חדש? שאלתי איפה אבא ואמא, הוא התעניין איך היה הביקור אצל יוסי, החבר שלי, השארתי את המפתחות של האוטו ויצאתי מהבית.
זו למעשה היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו ושדיברתי אתו.
ועכשיו כשאני מנסה להזכר בו, בקשר שהיה בינינו, ובפגישתינו האחרונה יש בי תחושה נוראית של החמצה, כי רוב תקופת בגרותינו היינו שקועים במריבות אין סופיות, היינו ממש כמו חתול ועכבר וזה נמשך כמעט עד לתקופת הגיוס שלי, רק כשיצאתי מהבית, והמפגשים שלנו היו בסופי שבוע, הם החלו לקבל איזו תפנית, הרגשתי שינוי במערכת היחסים, רק אז החלה להבנות מערכת יותר בוגרת ויותר רצינית.
עמר ואני היינו מאוד שונים באופיינו.
הוא היה בלגניט נוראי אני הייתי יותר מסודרת.
אני הקפדתי תמיד על הופעתי, בעיניו נתפסתי תמיד כמאוד גנדרנית ומפונקת, הוא לעומת זאת לא העסיק את עצמו בכל מה שקשור לבגדים ולאופנה, ההופעה שלו כמעט ולא הטרידה אותו, תמיד נראה מרושל בלבושו, עם גופיה, כפכפים וכובע אדום של הלייקרס- בקיץ, וסוויצ'ר של נייק עם מכנסי ברמודה -בחרף.
רק כשהיה יוצא עם החברה לאיזה בילוי או שהיה נפגש עם מישהי, היה משקיע קצת יותר בלבוש...אז, היה הולך לארון של אבא, שולף משם איזו חולצה , בדרך כלל את החולצה האדומה של פולו, אותה מאוד אהב, (אהב את הצבע האדום שהיה מזוהה אצלו עם הפועל) היה נכנס אלי לחדר שואל מה דעתי על הבגדים שהוא לובש, בדרך כלל גם היה מקבל אותה... (למרות שתמיד לגלג על הטעם שלי בלבוש) בגדים שהייתי מביאה לו מחו"ל או שהייתי קונה לו לימי הולדת תמיד היו לטעמו.
עם כל הופעת הרישול שלו הוא מאוד הקפיד להתבשם בכל מיני ריחות טובים, אבא תמיד דאג לספק לו את כל רשימת הבשמים והאפטיר-שייב שהיה נותן לו בנסיעותיו.
היינו גם שונים במידת הפתיחות שלנו בבית, עמר היה מעט סגור ולא הרבה לדבר ולשתף אותנו בכל מה שקורה איתו, אני דיווחתי בבית כמעט על הכל.
דברים ששעשעו אותו אותו היו לא פעם מעצבנים אותי... לפעמים הייתי נכנסת אליו לחדר ושואלת אותו משהו, אז הוא היה מסובב אלי את הראש במין אדישות כזו עם חצי חיוך על הפנים וציניות מעצבנת , והיה שואל: "אני מכיר אותך מאיפה שהוא...? או " תזכירי לי מי את?"
כילדים קטנים אני זוכרת שדאגתי לו המון, אהבתי לשחק איתו, בגלל הבדל הגילאים הקטן שביננו, החברים שלי היו גם החברים שלו, והרבה דברים עשינו יחד, בתקופת בית-הספר כל אחד מצא לו את החברים שלו החוגים שלו העיסוקים שלו וכאן החלו גם החיכוכים שהלכו והעמיקו, היינו רבים המון, לפעמים היו אלה מריבות שנשכחו לאחר שעה ולפעמים היו אלה מריבות שלא דיברנו אחריהן ימים שלמים.
על מה רבנו? כמעט על הכל.
על זה שהוא לא עזר מספיק בעבודות בבית, כיניתי אותו "פרזיט" אחרי ארוחת יום-ששי למשל היה קם מפנה את הצלחת שלו ומסתלק לחדר, אני תמיד נשארתי לעזור והייתי משתגעת מהאדישות שלו.
היו לנו מריבות על המחשב, תמיד רצינו לעבוד על המחשב באותן שעות, לא פעם מריבה כזו הסתיימה בלהשליך את המקלדת זה על זו.
גם על האוטו של אבא היו מריבות. בבית היה מן סיכום שמי שנוסע רחוק יותר לוקח את האוטו של יב"מ, בדרך זו למדנו לחשב יופי ק"מ בין מקום למקום.
הרבה מריבות היו עם המון "דם חם", היינו זורקים רקטות של טניס אחד על השני מעיפים כפכפים אחד על השני, הוא היה מושך לי בשערות וצובט אותי צביטות קטנות וכואבות, ואני שרטתי אותו בציפרניים הארוכות שהיו לי.
אחרי המריבות האלה נראינו שנינו פצועים וחבולים... כמו אחרי איזה קרב.
תמיד הרגשתי שמתייחסים אליו בכפפות של משי, וכל מה שהוא מבקש הוא מקבל, כל נסיעה של ההורים לחו"ל הוא היה מבקש אפטיר-שייב ונעליים, (נעלי הליכה, נעלי ריצה, נעלי טיפוס על הרים...) תמיד היה מקבל כמה זוגות ותמיד היו אלה הנעליים שרק יצאו לשוק.
אותי זה היה מעצבן, תמיד התרסתי בפני ההורים שכל מה שהוא מבקש הוא מקבל בגדול...היום אני מבינה יותר את טענות ההורים , הוא קיבל כל מה שביקש כיוון שבדרך כלל היה מאוד צנוע בבקשותיו, בדרך כלל לא היה מבקש דבר... בניגוד לרועי ולי שלא הפסקנו לצייד את ההורים ברשימת קניות.
למרות המריבות והמתחים שהיו בינינו, ידעתי שכשאנחנו זקוקים אחד לשני ההתיצבות היא ודאית.
כשעבדתי כמלצרית ב"זולה" נתקעתי פעם בלי מפתחות, השעה היתה קרובה לחצות, הייתי חייבת עזרה התקשרתי אליו, הוא היה אז בתל-אביב עם חברתו מיכל, שניהם מיד הגיעו, פתרו לי את הבעיה ואני כפיצוי הזמנתי אותם לפיצה.
אני נזכרת בכמויות האוכל שהיה אוכל, הייתי משתגעת מהתיאבון שהיה לו תמיד, הוא אהב מאוד לאכול, בעיקר אהב אוכל מרוקאי - קציצות עם כל מה שבא ליד: אפונה, בצל עם צימוקים... כשהוא היה אוכל את המעדנים של סבתא חנה, העיניים פשוט זהרו לו.
כשהוא היה רעב ואמא לא היתה בבית היה נכנס למטבח ומכין לעצמו ארוחות, על פי רוב היה מכין לעצמו צלחת מלאה קבבים, מוציא מהמקרר קופסת חומוס ואיזה 3-4 פיתות, בקבוק קולה, ומחסל הכל, הוא אף פעם לא וויתר על קינוח, בדרך כלל היה מקנח בשוקולד מריר או בגלידה BEN AND JERYS, לפעמים הייתי לוקחת כפית ואוכלת גלידה מתוך הקופסא אז הוא היה מעיר לי על צורת האכילה שלי ...היה לו את הקטע של לחנך את כל העולם, אמר לי שגלידה אוכלים מכוס ולא מהקופסא.
אבל בארוחות של יום שישי, כשהוא היה מגיע מורעב, אחרי הכדורסל, והוא היה אוכל מהר מדי, הייתי מעירה לו שככה לא אוכלים, ושיאכל לאט יותר כי האוכל לא יברח, אז היה לו את הקטע שהוא היה מתחיל לאכול בכוונה ברעש עם כמה "גרפסים" בשביל להרגיז אותי... אז, הוא היה שוכח מהנימוסים שלו.
תקופת ההתפייסות בינינו החלה בערך כשאני בת 18 וקצת והוא בן 17, אז התחלנו להתקרב זה לזו, יותר שיחות, קצת קשר טלפוני.
בתקופה זו עמר כבר קיבל צו ראשון והיה בקטע של התחלת תכנונים מה הוא הולך לעשות בצבא... כל מה שקשור לנושא הצבא ולביטחון תמיד עניין אותו מאוד, ומאז הגיוס שלי הוא התעניין גם במה שאני עושה בצבא, ובכלל הוא אהב להקשיב לכל פרור מידע שהיתי מביאה מהיום-יום הצבאי שלי.
באותם סופי שבוע שהגעתי הביתה היה מן רוגע ושקט במערכת היחסים הזו, הוא התעניין בשרות שלי, עם יוסי חבר שלי, ששרת כקצין בצנחנים, הוא שוחח על עניני צבא, ואני התענינתי במה שקורה בבית הספר שזה עתה סיימתי, במורים, בבחינות שלו.
כשהוא התגייס לצבא והגיע הביתה במדים, הייתי פשוט נהנית להסתכל עליו הוא היה חתיך אמיתי, גבוה חסון, שרירי, ממש גבר.
הוא כל כך אהב את הצבא ואת כל מה שהוא עשה שם , תמיד נתן לנו בבית את התחושה שהכל קטן עליו ששום דבר לא קשה לו, גם כשהיה מגיע הביתה חבול כולו מהאימונים במסלול שהוא עשה בסיירת גולני, ואמא היתה מקרקרת סביבו עם כל מיני משחות הוא היה מחייך ואומר לנו לא לצאת מפרופוציות.
כל דבר שעמר אהב הוא אהב בגדול את הצבא אהב בגדול וכל מה שהיה קשור ליחידה והמפקדים שלו היה מקודש בעיניו, אף פעם שום תלונה על שום דבר. את שלמה ארצי אהב ובגדול כל הזמן בבית ברקע שמענו בלי סוף שירים שלו, הקליט תוכניות טלויזיה שבהן הופיע, הקשיב כל יום ששי לתוכנית הרדיו שלו ולא החמיץ אף הופעה שלו.
אוהד של הפועל תל-אביב -שרוף על הקבוצה, לכל משחק של הקבוצה הגיע כשהוא סוחב אחריו את שאר החברים שלו, כשהוא מצויד תמיד בצבעי האדום: חולצה, כובע צעיף.
כך זה היה עם המחשב, כשהוא נכנס לזה זה היה במלוא התנופה, קורסים ב -י.ב.מ, אסף את כל מוספי העיתון בעניני מחשב.
וכמובן עם הצופים שם נתן את כל כולו.
כל מה שאהב היה אצלן תמיד בגדול ובמסות.
חודשיים לפני שעמר נהרג, אמא ואבא חגגו 25 שנות נישואים, עמר רועי ואני החלטנו להפתיע אותם במסיבה - סיכמנו שאנחנו עושים הכל יחד, ושנחלק בינינו משימות.
האמת היא שמאז שהתבגרנו, כל אחד מאיתנו היה שקוע בדברים שלו, העשיה המשותפת שלנו הלכה ודעכה... כילדים אהבנו להפתיע מדי פעם את ההורים, והנה שוב זה הגיע אחרי כל-כך הרבה שנים... וזה היה כיף.
תחילה חשבנו לעשות את המסיבה בדירת הגג של עמרם בהרצליה, (אח של אבא המתגורר דרך קבע בפריז), עמר יזם טלפון לפאריז והודיע לי שזה סגור ושאין כל בעיה... הכנו רשימה של מוזמנים עם טלפונים, חילקנו בינינו תפקידים - ויצאנו לדרך.
מכל מיני סיבות, דירת הגג בהרצליה ירדה מהפרק, ואז החלטנו להעביר את האירוע לבית קפה-מסעדה, בהתחלה הרעיון לא נראה לו, מסיבה פרטית הוא חשב שראויה להיות בבית פרטי, ובכלל, הוא לא היה אחד של בתי קפה, (בניגוד גמור אלי).
בסופו של דבר קיבלנו החלטה לערוך את המסיבה בקפה הבימה.
כשהתחלנו לברר עלויות, אני זוכרת את התדהמה שלו מהמחיר שהם ביקשו עבור אדם וממחירי העוגות, היה לו רעיון שאנחנו נביא את העוגות, הסברתי לו שלא מקובל לבוא לבית-קפה עם עוגה, הוא לא ממש הבין למה.
היתה בו מן תמימות פרוביציאלית, ומן נאיביות בדרך בה ראה דברים וחשב עליהם.
באותה מסיבה רצינו גם להקרין את סרט החתונה של ההורים, כשהוחלט שזה יהיה בקפה הבימה אמרתי לו שנרד מענין הסרט... ושוב הוא לא הבין למה צריך לוותר על זה "מה הבעיה - נביא למקום טלווזיה עם וידאו, מסך..." הסברתי לו שאנחנו לא היחידים שם וזה לא מקובל ....הוא פשוט לא הבין על מה אני מדברת איתו, אבל בסופו של דבר, קיבל את דעתי.
חודש לפני שהוא נהרג לוויתי ממנו 3000 ₪, כל ארוחת יום ששי הוא טרח להזכיר לי שעוד לא גמרתי לפרוע את החוב, הוא לא נתן לי לשכוח מהענין... כל פעם הייתי אומרת לו שברגע שיהיה לי אחזיר לו, ואז תמיד מלמל לעצמו "איזה שטות עשיתי, ידעתי שאסור לעשות עסקים עם משפחה", נשארתי חייבת לו.
וכך כשהתחלנו להסתכל יותר האחד לעיניים של השני, כשהתחלתי להרגיש שאח שלי הופך להיות גם קצת החבר חבר שלי.
פתאום זה הופסק ונגמר.
ועל זה אני מצרה וכואבת, אני מרגישה שרק התחלנו ועוד היה כל-כך הרבה מה להגיד ולבנות, כל-כך הרבה זמן בזבזנו על שטויות ועל דברים שנראים לי היום כל-כך חסרי ערך, לו רק ידענו שהזמן שהוקצב לנו להיות יחד כל-כך מדוד, היתה כל מערכת היחסים שבינינו נבנית אחרת ונראית לגמרי שונה כבר מהגיל שבו החלה המריבה הראשונה בינינו.
עמר איננו, הוא הלך ואני נשארתי עם תחושה אין סופית של החמצה ועם הזכרונות, גם הזכרונות של הזמנים הכי מעצבנים שהיו לנו יחד הפכו לגעגועים חזקים וכואבים.