סמ"ר עמר אל-קבץ ז"ל

עברו כבר למעלה מארבע שנים ומאותו רגע נורא אני מוצף באין סוף תחושות של כאב, כאב של געגוע, געגוע לרגעים שהיו לנו יחד, והכאב הזה לא מרפה, הוא לא מרפה אפילו לשעה אחת במהלך היום.
אינני יודע איך זה, ולמה, אך בכל מקום שאני נמצא וכל מה שאני עושה, כך פתאום אתה מגיע אלי ומציף אותי, לפעמים אני מנסה לדחוק את המחשבות, את החנק הזה העולה בגרון... אבל הגעגוע איתו אני לא מצליח להתמודד.
כמעט כל דבר שאני עושה מזכיר לי אותך, בנסיעה אני רואה אותך, כאן אספתי אותך, ופה הורדתי אותך, כאן אספנו איזה חבר שלך... הרבה שירים שנהגת להאזין להם, תוכניות טלוויזיה שאהבת, סדרות שהקלטת והיום משודרות שוב, הכל מזכירים לי אותך.
כמה אתה חסר לי כשאני צופה במשחקי הפועל תל-אביב, אני נזכר במשחקים שנהגנו לראות יחד בבית או במגרש, חסרה לי השותפות הזו שלנו לגורל הקבוצה, צעקות השמחה שלך בכל הבקעת גול, או להבדיל הדיבורים על מהלכי הקבוצה אחרי ההפסדים.
בבית מדברים עליך כאילו רק אתמול היית פה, עם חברים שלך שהפכו לחברים שלנו מתבדחים לפעמים על כל מיני דברים מצחיקים שעשית.
מאכל של אמא שאהבת לאכול, או מסעדה שאהבת, כל אלה ממלאים אותי שוב ושוב בגעגועים אין סופיים אליך.
כל כך הרבה דינאמיקה פוליטית התרחשה מאז שאתה לא פה וכל הזמן אני מדמיין לעצמי מה היית אומר ואיך היית מגיב... הרי אני יודע שלא היית מאלה שיושבים על הגדר.
אתה לא יודע כמה חסרת לנו בשמחות המשפחתיות שהיו לנו, שירה התחתנה ועומדת ללדת בת...קרן בת דודתך שכל-כך אהבת התחתנה אף היא ואתה כל-כך רחוק ויחד עם זאת כל-כך קרוב.
לפעמים אני גם שמח , אך זה כבר לא אותו דבר, זו כבר לא אותה שמחה אמיתית ומושלמת, זו לא אותה שמחה ללא סייג, שלוחת הרסן כפי שידעתי פעם כשהיינו כולנו יחד.
המחשבות עליך לא מרפות, וככל שחולפים הימים הגעגוע הולך ומתעצם, ועם זה אני לומד לחיות, עם בן שאיתי כל הזמן, איתי ואיננו.

לילה לא שקט
עזבת את הפלס"ר ואתה אמור להתחיל לטפל בבעיות הרגליים שלך...
מיד לאחר השיחה שהייתה לך עם מפקד צוות הפל"סר אתה מצלצל אלי, הייתה זו שעת ערב מאוחרת...קצת בכעס אמרת לי שהבהרת למפקדים שלך שאתה לא הולך לעשות עכשיו שום ניתוח, ובתגובה הם הפנו אותך לגדוד 13 לפלוגה הרובאית, גם את זה לא רצית.
באותה שיחה חשתי שאתה פגוע ואפילו אולי קצת נעלב מהמעמד... הרגשתי שאתה במצוקה, ושאתה מאוד מוטרד מההצבה הזו, לא היית מוכן להגיע בשום אופן לגדודים...
באותו לילה הלכתי לישון לא רגוע, איזו תחושת בטן העירה אותי מוקדם מאוד בבוקר, הרגשתי שאני חייב לפגוש אותך, לדבר איתך ולהרגיע אותך קצת. וכך מצאתי עצמי בשעה מאוד מוקדמת בדרך לנהריה.
בשעה 6.30 עמדתי כבר בשער של מחנה שרגא, ביקשתי מהש.ג. שיקראו לך, אחרי שעה וחצי הגעת עם תרמיל תלוי על הכתף ופנים רציניות שהסגירו מיד את מצב הרוח שלך.
לא שאלת מה אני עושה פה כאילו חיכית לי.
נכנסת לאוטו, אמרת שאתה צריך להגיע לראש-פינה למחנה פילון, ובאותה נשימה המשכת ואמרת שאין מצב שתהיה חייל רובאי בגדודים, "אני הולך רק ליחידה קטנה ומובחרת".
ניסיתי להסביר לך שהדבר הנכון שצריך קודם לעשות זה לטפל ברגליים, ורק אחרי-כך נחשוב מה הלאה, אבל אצלך סדר העדיפות היה שונה, קודם אמרת, נראה איפה אני משרת ואחרי זה אטפל ברגליים.
"אם אני עובר ניתוח, מורידים לי פרופיל, ושולחים אותי לאיזה משרד.
אתה רואה אותי יושב במשרד ומזיז ניירות?" אמרת לי.
דיברנו ודיברנו, ניסיתי להסביר לך, לשכנע... באיזה שלב הבנתי שאני צריך להפסיק עם ניסיונות השכנוע שלי, הכרתי אותך, לא רציתי להישמע כמנדנד, ידעתי שכשאתה מחליט משהו, קשה להזיז אותך... אתה נחוש, אתה עקשן, אז שתקתי. שתקנו שנינו.
בראש התחילו אצלי להתרוצץ המחשבות, ידעתי גם שאני לא משאיר אותך כך בסערת הרגשות הזו.
עצרנו בצומת יוקנעם ונכנסנו לאכול ארוחת בוקר, ואז הצעתי לך לקפוץ ולשוחח עם שמוליק אביבי, קרוב משפחה, ששרת באותה עת בחטיבה המזרחית ברמת-הגולן כמח"ט. צלצלנו אליו והוא ביקש שנגיע.
הגענו אליו למשרד וישבנו שם כשעתיים, שמוליק עם המון סבלנות הקשיב לך, נתן לך לדבר... הוא כל-כך התפעל מהמוטיבציה שלך, מהרצון שלך לתרום ולתת, מהבגרות שלך ומהרצון שלך להיות ראש גדול, הוא אפילו הציע לך להיות הקשר שלו, אבל רק אחרי שאתה מטפל ברגליים.
ואז הוא התחיל להסביר לך את כל האפשרויות שעומדות בפניך בשירות ביחידות השונות אך כל זאת בתנאי אחד שקודם כל אתה מטפל ברגליים, הוא הסביר לך כמה זה מסוכן ולא אחראי לשרת כלוחם ביחידה מובחרת כשאתה סובל מבעיה רפואית, כי דווקא במשימה מבצעית אתה עלול לסכן את חבריך ליחידה. מעבר לזה הוא הסביר לך שהסתרת מידע רפואי היא עבירה שאתה עלול להישפט עליה.
שמוליק הצליח במה שאני לא כל-כך, יצאנו מאותה שיחה כשאתה נינוח יותר ורגוע, הבנת שהדבר הכי נכון לעכשיו זה לטפל ברגליים, באותו רגע איזה ערפל הוסר, הטיפול ברגליים הפך לאופציה אפשרית... הסעתי אותך לראש-פינה, נפרדנו עם חיבוק, טפיחה על השכם, והעיניים המחייכות שלך אמרו לי שעכשיו אני יכול לחזור הביתה בשקט.

הייתי לך נהג לכל שעה
במהלך כל השנים הייתי נוהג להסיע אותך, זה התחיל בהסעה לחוגים, לנבחרת השחייה בוויסגל, הסעתי אותך לתחרויות ספורט שנטלת בהן חלק, לפעילות בתנועת הנוער של ה-c.i.s.v בתל-אביב, וזה נמשך גם בשרות הצבאי, אז הייתי נוהג להסיע אותך בבקרים לתחנת-הרכבת, לשדה-דב או לתחנה המרכזית.
הרגשתי טוב כשידעתי שאתה מגיע בשלום לכל מקום.
במהלך השרות הצבאי שלך, כשחזרת לחופשות של סוף שבוע, היה לנו נוהל קבוע, כשהתקרבת למרכז, היית מצלצל ומודיע לי באיזו שעה אתה אמור להגיע לתל-אביב, ואני הייתי מחכה לך במקום הקבוע שלנו בתחנה בארלוזורוב.
זה היה ריטואל קבוע, אני באוטו, יושב וממתין, משוטט עם העיניים, עד שאני קולט אותך, אני לא מסיר את העיניים ממך עד שאתה מגיע. וכשאתה מבחין בי, הפנים שלך מתמלאות בחיוך אחד גדול, מניף את היד, ניגש לדלת האחורית של האוטו משליך לתוכו את התרמיל שנשאת, מתיישב לצידי נותן חיבוק עם נשיקה חטופה, חולץ מיד את הנעליים, ואם אתה רעב (ובדרך-כלל כן) היית טורף איזו פיתה שאמא שלחה או שהיית זורק כהרגלך: "יאללה לאסא...אני מת מרעב".
אני הייתי מתחיל לשאול את השאלות הרגילות שלי: איך היה? מה חדש? מה קורה? התשובות שלך על פי רוב היו קצרות מאוד, שום תלונה על שום דבר, הכל בסדר, הכל מצוין...נראה שמה שעניין אותך באותם רגעים זה דווקא לא אני אלא מה קורה עם החברה.
ואז היית מתחיל עם סדרת הטלפונים, קודם בירורים מי הגיע לסוף שבוע, אחר-כך מוודא שכל אלה שהגיעו מגיעים למשחק הכדורגל והכדורסל לשבט... וכשנגמרו ענייני הבנים, התחלת עם הטלפונים לבנות, כאן השיחות כבר התארכו יותר.... עד שהגענו למסעדה, אז תמיד סגרת את השיחה והתמסרת כולך לארוחה.
תמיד הגעת מורעב, היית יושב ואוכל כאילו לא נגעת באוכל כמה ימים...ורק כאן ליד השולחן, בין לעיסה ללעיסה יכולתי להחליף איתך כמה משפטים...אז היית מבקש ממני עדכונים על הפועל תל-אביב...שאלת תמיד מה התקדם השבוע בגן-האירועים, וזה היה גם המקום שביקשת מידי פעם לקנות לך כרטיסים למשחק כדורסל של מכבי תל-אביב, או של הפועל תל-אביב, או כרטיסים לאיזה מופע שרצית לראות.

בקשות קטנות על פתקים קטנים
לא היו לך אף פעם עיניים גדולות ולא דרישות מוגזמות, היית תמיד צנוע בבקשות שלך כמו גם בלבוש שלך, כשהצעתי לך כסף בדרך כלל לא היית צריך, כשכבר לקחת זה היה כשבאמת היית בלי פרוטה בכיס.
כשהייתי נוסע לחו"ל כל אחד היה מצייד אותי ברשימות.
אצל שירה ואמא היו אלה דפי פוליו, תמיד רשימות מפורטות עם סדר מועדף של דברים, אם אין את זה אז לקנות את זה.
רועי שניסה להראות צנוע בדרישות שלו נתן פתק קטן אבל דחס לתוכו בלי סוף בקשות.
ואתה כשלא היית צריך לא ביקשת, וכשכבר ביקשת היה זה בדרך-כלל דאודורנט של- GILLETTE או אפטיר-שייב של HOGO-BOSS.
אני לא זוכר נסיעה אחת שלי שחזרתי מבלי לקנות לך משהו... גם כשלא ביקשת.
לפעמים הייתה לך איזו בקשה מיוחדת ואז היית מצייד אותי בפתק קטן ובו היית מפרט לי בדיוק מה אתה רוצה, הפירוט היה כזה שאי-אפשר היה לטעות.
כשהתגייסת ביקשת ממני באחת הנסיעות שאקנה לך פליז בצבע זית אותו יכולת ללבוש במהלך השרות,אני זוכר את הפתק שנתת לי לפני שנסעתי , פתק עם פרוט של שם החברה, הצבע, המידה, צפיפות הבד.
את הפליז הירוק קיבלת והוא שימש אותך בחורפים שלך בצבא.
אך את נעלי SCARPA מס' 45.5 בצבע חום, נעלי ההרים שביקשת ממני לקנות לך לנסיעה שתכננת לדרום אמריקה, חודש לפני שנהרגת, הבאתי לך, אבל אתה לא הספקת אפילו לנעול אותם.

סוחר לשעת מצוא
כשהבאתי לך את הפליז הירוק היו לך בארון כבר כמה פליזים, ביניהם שניים לפחות שעוד לא הספקת אפילו ללבוש, היו אלה מאותן המתנות שקיבלת מהנסיעות של אמא ושלי מבלי לבקש, לא עשית בהן כל שימוש אולי משום שלא היו לטעמך.
מכל מקום אני זוכר איך ערב אחד אורי רנצר, שעשה הכנות לקראת נסיעתו לדרום-אמריקה, הגיע לביתנו כי הצעת למכור לו את אחד הפליזים שלך.
אמא ואני ישבנו בסלון ושמענו איך אתה משכנע אותו לקנות את הפליז כשאתה מסביר לו כמה הוא מחמם בגלל צפיפות הבד... אמא שאלה אותי ממתי התחלת להבין בצפיפות של אריגים? אז עניתי לה שמאז הקניה של הפליז הירוק...
בסופו של דבר ראינו את רנצר יוצא מהחדר עם פליז ביד, ואתה אחריו, אמא ואני חייכנו אליכם אתה הסתכלת עלינו ואמרת במין טבעיות כזו: "אמרתי לו שיקנה שניים, אבל הוא לא מבין..."
כמה צחקנו... הצחיק אותנו היצר המסחרי הזה שלך....ועוד, שאתה מנסה לעשות רווחים ממכירת בגדים שמונחים לך בארון ושאין לך בהם צורך.