עומריקו,
המחשבות והזכרונות מתרוצצות בראש מאז אותו יום ראשון הארור.
כל אחד היה בעיסוקיו, והידיעה המרה עצרה את השעון מלכת.
אח"כ החדשות בערב, כשביתכם וחדרך גדושים במשפחה, חברים ושכנים: "סמ"ר עמר אל-קבץ בן 22 מרחובות, נהרג היום מפיצוץ מטען צד...." משפט שאינו מצליח להעביר את גודל האסון למי שאינו מכיר אותך, והרי אנחנו מכירים אותך מיום הוולדך.
היית הנכד הראשון – ברית המילה הראשונה במשפחה שלנו.
זכרונות ילדות מציפים, רגעים מילדות משותפת : ארוחות שבת אצל סבא וסבתא – תמיד התנדבת לצאת לשטוף את המכוניות לפני הארוחה, הגיגיות שסבתא מלאה בקיץ על הדשא ואנחנו השתוללנו, הנסיעות לים עם סירות הגומי, ההליכה המשותפת בימי שישי עם סבא לבריכה ברמלה.
המריבות הנצחיות בין מכבי להפועל כל שבת, כשבסופו של דבר הצלחת לשכנע שאין כמו הצבע האדום.
וכשגדלת : אני זוכרת בארוחות של שבת או שאיחרת להגיע או שמהרת לעזוב, תמיד בגלל משהו חשוב בצופים.
למרות היותך תמיד עסוק עם הצופים והחברים, אף פעם לא ויתרת על המפגשים המשפחתיים – תמיד הגעת עם החיוך המקסים. כשאמא שמעה שאתה מצטיין בבישול אוכל סיני, הצעת מיד להגיע ולבשל ולא שכחת את כל ערכת התבלינים כדי שהכל יצא כמו שצריך. בשבעה של סבא – שלושה שבועות לפני מותך – התנדבת לבשל ארוחות צהרים, היית איתנו במהלך כל השבעה, כמעט שכחנו שאתה בצבא.
הנוכחות שלך מלאה את הסלון הקטן. בחופשתך האחרונה הגעת אלי הביתה בפעם הראשונה ומסתבר שגם האחרונה. באת לעזור לי עם האינטרנט, ישבנו ודיברנו על השחרור ההולך וקרב על הטיול המתוכנן לדרום אמריקה – טיול שכבר לא יצא לפועל. אני זוכרת איך ישבת על הכסא עם הרגליים הארוכות שלך והחיוך הנצחי וכל בעיה שנתקלנו בה פתרת מיידית.
כ"כ הרבה זכרונות טובים של ילדות נהדרת, כ"כ הרבה יחד וכאב גדול על מה שלא תגדל להיות.
עומריקו שלנו, אנחנו כ"כ אוהבים וכ"כ מתגעגעים.
דברים שנאמרו בערב לזכרו
ב- 2.5.99
מפי חגית רבינוביץ
בת דוד.