"...אנחנו עומדים כאן, מפקדיך, חבריך לחייל ופיקודיך, וממאנים להאמין שהדבר אכן קרה... ידענו אותך בלהט העשייה, בצחוק השובב, ביכולת להתגבר ולצאת מהר מאוד מעצב חולף... גם לפני המלחמה, תמיד שאפת להספיק, לתת עוד מעצמך, ביום ובלילה. לא רצת אחר מותרות, לא חיפשת נוחיות. רצית כל הזמן לצאת, לפעול, להספיק...
במלחמה הזו, מעבר לתחום שעסקת בו, עשית הכל גם בתחומים של היית מופקד עליהם, חיפשת איך לפתור בעיות, איך לעזור ליחידה לבצע את המוטל עליה. בלילה לפני שהאסון קרה, בחצות הלילה, ישבתי עם מוטי מספר שעות. ישבנו איתו כל אותו לילה ובדקנו כל מה שצריך לעשות למחרת. מוטי דאג לאנשים שלו, ביקש עזרה בתחום זה ואחר, לא מותרות.
מוטי היה עצור. מופנם. לאחר האסון נדמה היה לי כאילו הוא ידע... אך כמו תמיד, יצא בתום הפגישה עם חיוך - "יהיה בסדר".
מוטי היה קצין מצטיין. רק לפני חודש קיבל דרגת סרן. כל תפקידיו מילא בהצטיינות. החיל קבע לו תכנית ארוכה לפיה היה צריך לצאת להשתלמות, משום שמעריכים אותו - כל זה נקטע עכשיו באמצע..."
מדברי מפקדו של מרדכי