ילד מעולם אחר, ילד יפה שהאדרנלין זרם בגופו ללא לאות. ילד של החיים. של צחוק רועם ומתגלגל עד לכדי כאבי בטן, וכשהוא נרגע מעט, הוא לוקח ספר ליד או פותר תשבצים.
ילד פיקח. ענו. מוקסם ונסער עם שמחת חיים מיוחדת, עם אור שעוטף אותך.
כזה שתמיד עוזר, שכולם נשענים עליו.
לא חשש לחבק, לנשק, להחמיא ולהתריס. והכל בהומור.
הבית לא גידל את מוטי להיות חייל. הוא גידל את עצמו. וידע כי מישהו חייב לעשות את העבודה.
חלומו היה "להקים בית על איזה הר נידח, ולעבוד את האדמה".
הרעות - ללא גבולות וללא חשבון. מסירות הנפש וחוש האחריות הביאו בחור מוכשר כשד, לשוב מחיים אזרחיים קצרים ומלאים בפיתויים - ולחזזור חזרה לשירות.
בתקופה הקצרה של האזרחות הספיק לעזור בחיסול נגע הסמים שהתפשט כמו בשדה קוצים. רצה בחברה נקייה שתוכל לחיות ולגדל ילדים ללא חשש.
המוות של חברו הקרוב לא נתן לו מנוח. נדמה כי הוא לא היה מסוגל לסלוח לעצמו ולחיות עם זה שהוא איננו והוא חי.
ואולי זו הסיבה שהוא עקף ודאג לחייליו.
היו בו הרצינות של קצין ומפקד. והיה בו גם משהו ילדותי.
מלא שמחת חיים. חם.
השילוב של תבונה וענווה חיו בו בהרמוניה מופלאה.
"יש חיים שעד האסון וחיים שאחרי האסון".
מרסל