בהתחלה כאילו שכורתים לך אבר.
בהתחלה אלה כאבים זוועתיים.
אחר כך נשארים כאבי הפנטום ועם הזמן אתה לומד לחיות עם האבר החסר.
גם היום כשאי רואה קבוצת חיילים ברחוב, אני ממשיכה לחפש אותך ביניהם.
הזמן לא רק שאינו מקהה את הכאב אלא רק מעצים אותו.
הלב עדיין מסרב להשלים עם המוות הזה. יש בי תסכול של אובדן.
בביקורך האחרון בעת להיפרד ממני ואני לא הבנתי!
אני זוכרת דמויות של קצינים נושאים את הארון ואני לא בכיתי.
רק צליל רגבי העפר המושלכים על הארון. הצליל הזה נחרט בזכרוני.
אני זוכרת גם את עצמי מתבוננת בחבריך שבאו לנחם. את תחושת הקנאה שהתעוררה בי. הנה החבר הזה עמד לידך ולא קרה לו דבר, והוא חזר הביתה.
ואז נזכרתי שאמרת לי "לכל כדור יש כתובת"...
בשנים הראשונות הרגשתי שאני אוזלת, הרגשתי את עצם החידלון, כי אם זה קרה לך זה יכול לקרות גם לי וזה בסדר.
לעיתים אני מרגישה את המרירות הגואה בי. כי ליפול על אדמה שהיא לא אדמתי מעלה בי רגשות זעם. ומאידך אני שואלת את עצמי - ולו זה קרה בתוך המדינה בזמן ההגנה על ילדי הצפון היה יותר קל? ספק.
אם נשאל על מה נפלת?! התשובה: שעזרת להציל חיים.
וכדי שנוכל לחיות כאן עם הטוב ועם הרע הכרוכים בכך.
ומוזר כי עדיין אין בי נחמה.
כי לא ניתן להשתחרר מהכאב.
הכאב הוא עצמאי - ברשות עצמו וצץ בכל סיטואציה הנראית לו.
הלכת לפני שהיתה לך אפשרות לעשות כל מה שרצית ולא רק למען עצמך.
אני שואלת אם יש אלוהים ואם הוא ישנו, מדוע הוא שוב מניח לדבריך כאלה לקרות כל יום מחדש?
ומה לעזאזל יכולה להיות המטרה שלו?
ואולי הוא פשוט רוצה את כל החברה הטובים לידו?
מוטי האסון מלכתך טילטל את חיינו, המכה כל כך קשה שגבתה מחיר.
אבא לא החזיק מעמד, הוא נותר בודד בכאבו.
לפני תום השנה למותך הוא הלך לעולמו ונקבר בשכול שלו.
למרות השנים הרבות שחלפו הזמן לא מרפא את הכאב.
הבור השחור שנפער נותר פעור.
והגעגועים... הגעגועים...
מרסל