סגן אוריאל פרץ ז"ל

אלבום תמונות

בס"ד
כ' אלול תש"ס, 20.9.00

כבוד ראש הממשלה ושר הביטחון, שרים וחברי כנסת, הרמטכ"ל, מפקדי החטיבה בעבר ובהווה, מפקדים וחיילים, אנשי משפחת גולני.
אחי ואחיותי לשכול,

הנקישה הזו בדלת, בין אם ביום ובין בלילה,
הנקישה הזו בדלת גזרה את חייהם של המשפחות השכולות וחצתה אותם לשניים:
מה שהיה לפני,
ומה שהיה ויהיה אחרי,
ככל שהנקישה קטנה בעוצמתה ובקושי נשמעת, כך גם גודל האסון שהיא הביאה עימה.
ומאותו רגע חרב עולמנו,
ומה שהיה איננו עוד.
שלושה אנשים עומדים בדלת, כאותם מלאכים שהגיעו לאברהם אבי האומה, אך בהבדל נורא - אלו בישרו לו ששרה אשתו עתידה ללדת לו בן, ואלו שהגיעו לביתנו - לא היה להם צורך במילים, בהסברים, לא היו בפיהם הבטחות - מיד ידענו.
בן רגע אבדו לנו בנים, אחים, אחיות, אבות, בעלים ורעים,
בן רגע אבד לנו עולם ומלואו.
הנקישה הזו בדלת לא פסחה על ביתי.
אצלנו, אצלי ואצל אליעזר, הוריו של אוריאל, אצל אלירז המשרת כיום כקצין בב"ח גולני, הדס, אביחי, אליסף ובת-אל אחיו ואחיותיו של אוריאל - נפל דבר.
ב-24.11.98, לפני שנה ותשעה חודשים נוספו ללוח הזיכרון העמוס לעייפה בשמות כה רבים עוד שני שמות, בני סגן אוריאל פרץ ופקודו סמל ניצן בלדרן.
הנקישה הזאת בדלת סגרה את מעגל סיוטי השינה וחלומות הזוועה, מעגל הדאגה והחרדה, ופתחה מעגל חדש של כאב וגעגוע שאין לו גבול, שאין לו יום ואין לו לילה, געגוע למה שהיה ולמה שלא יהיה עוד לעולם. ונותרו הזכרונות, כל משפחה וזכרונותיה, כל משפחה תמונותיה והסיפור האישי המיוחד לה.

אוריאל, בני הבכור נולד בשארם-א-שייך - אופירה. שם בין הרים וים ספג את נופי הארץ וריחותיה, שם הוא חווה את ייסורי השלום עת נעקרנו מביתנו בעקבות הסכם השלום עם מצרים אך גם שילם את מחיר המלחמה.
מסלול חייו הקצר כלל לימודים במכללה הקדם צבאית לפיקוד ומטה "אור עציון", סיום מסלול בסיירת גולני, קורס קצינים, ומפקד מחלקת סיור במסייעת של גדוד 51.
אוריאל התחנך על שלושה יסודות: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, לאורם יצא ביום הולדתו ה-22 בראש חייליו למארב בואדי כרוש בלבנון, מארב ממנו לא שב, ובמקום מתנת יום הולדת הבאנו אותו להר הרצל להטמן באדמת המולדת.
זו תמצית חייו של אוריאל כל כך קצרים וכל כך מלאים וחדורי אמונה במה שעשה,
זו תמצית חייהם של הבנים, הבעלים, האבות, האחים והאחיות,
זו תמצית חייהם של הנופלים, מי בקרב, מי באימון ומי בתאונה,
כל כך קצרים. העתיד היה לפניהם, השאיפות, החלומות,
הכל נגדע באמצע החיים, אצלם הזמן עמד מלכת.
הם כבר לא יבואו בטרמפים בימי שישי סחוטים ועייפים,
וכבר לא יאמרו שלום וישאלו היכן המפתחות של האוטו, אני חייב לצאת לבקר חבר / חברה.
הם לא ישבו איתנו בשולחן השבת ולא יחגגו עימנו את החג.
לא...לא.. הם שם בהר הרצלו בבתי הקברות הצבאיים האחרים ברחבי הארץ,
מתחת לאבני הבטון, ואנחנו... אנחנו בני המשפחות השכולות נמשיך לשאת את היגון, דוממים, שוקטים, מתגעגעים, בוכים על מה שאיבדנו על שירת חייהם שנגדעה. שוקטים ויודעים מה זה לתת,
לתת את הכול.
כאבנו יומיומי, עמוק ואינו מרפה, הגעגועים מתעצמים, הזמן אינו מקהה את הזכרונות, ולא מקל על תחושת האובדן והחסר.
ותוגה נוראה עוטפת אותנו, על הקול שנדם, החיוך שקפא, תוגה על מה שכסתה האדמה.
ואף על פי כן, נמשיך כל אחד בדרכו, כל אחד ביגונו, עם העליות והירידות, עם הכאב הנצחי, נמשיך בנתיב המיוחד לנו - נתיב השכול, נמשיך בצל הצער והכאב להתגעגע, לכאוב, לזכור, לחבק, לרצות אותם מאוד מאוד. נמשיך לחיות!!
לחיות את תכונותיהם הטובות, וניישמם במעשינו
ונשתדל להיות ראויים לקורבנם.

נמשיך להשתייך למשפחה הזו המיוחדת שלנו, משפחת גולני, על מפקדיה וחייליה, רעים לנשק, המושיטים יד וכתף תומכת, מעודדים ומלווים. משפחה שעקבות לוחמיה נמצאים בכל הארץ מהחרמון ועד אילת, שבניה כמו עץ גולני נטועים מושרשים ומחוברים כל כך לאדמה - מחוברים עד מוות.
משפחה שבניה ובנותיה הם בבואה של האומה, בה מתקיים הפסיפס האנושי המגוון, דתיים-חילוניים, בני קיבוץ, עיר וכפר - יחד שבטי ישראל, בני מיעוטים שקשרו את גורלם בגורלנו.
חטיבה שהיא עם, שכולם היו בניה.
חטיבה ששום עיטור לא יוכל לתאר גבורות לוחמיה החיים והמתים.
משפחה בה מפעמת רוח הבנים, האחיות, האבות והרעים, רוח ההקרבה, רוח המורעלים לצבא, למשימה, לכומתה החומה. רוח הרעות והאחווה, כי רק בגולני "אחי" הוא לא אחי הטבעי, אבל הוא... אחי בכל נימי נפשי.
זו המשפחה המיוחדת שלנו,
אלו הערכים שהורישו לנו בניה.
בטוחני שנמשיך להתוות את חיינו כשאנו נאמנים לרוחם, מסירותם וערכיהם כי העפר שכיסה אותם לא סתם את הגולל על רוחם והיא מתמזגת בנשמת האומה כולה.

נמשיך לחיות ולהתחזק למען הדורות הצעירים,
למען שמירת גחלת התא המשפחתי שלנו,
למען חיזוק ממשיכי דרכם, הלוחמים והמפקדים,
למען עם ישראל ולמען השגת השלום מבית ומבחוץ.

ובימים אלה כשמילים כמו שסע, קרע ומחלוקת רווחות במחוזותינו, בתקופה בה רבות הדילמות והשאלות בסוגיות מורכבות - מבחנה של החברה היום הוא מבחן האחדות, הסבלנות והערבות ההדדית - כי הם הם הנותנים חוסן לאומה.
לנו בני המשפחות השכולות תפקיד חשוב במציאות זו, שכן בנינו נפלו למען המשך קיומה של המדינה, קיום פיסי, רוחני, ערכי ומוסרי.
ובאומרנו: "במותם ציוו לנו את החיים" עלינו לחתור לחיים של שלום ולא מלחמה, לחיים עם ערכי ההגינות והמופת האישי, לחיים של רעות ואחדות,
כי הארץ הזו היא של כולנו,
ודורנו עדיין לא שתה מכוס היגון עד תומה,
ואנו מצויים להיות ראויים.

אני תפילה יחד עם כולם לאבינו שבשמים, שיסר מעלינו את הקללה של קבורת הבנים, כאב האלמנות ויתמות הילדים. שיתן שלום בארץ. מי ייתן וצו הגיוס הבא יהיה צו החיים, והפקודה תהיה פקודת שלום.
"ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום"

מרים פרץ
אמא של סגן אוריאל פרץ