לזכר אחי שהיה הכי אחי
אח היה לי ונקטף בדמי ימיו השאיר אותנו גלמודים למה העולם אכזר?
למה אליו התאכזר? ובנו פגע?
קולך וצחוקך יישארו חרוטים בזיכרוני, לעד אזכור.
תמיד היה לי אח ואברהם שמו.
אחותך דבורה
אני זוכרת שבועיים לפני האסון, אבי בא לבקרני, אחרי שנתיים שלא ביקר אצלי.
כאשר נכנס שאלתי "אבי מה קרה? כמה זמן לא באת אלי? חכה שאפרוש שטיח ואתקע בחצוצרה".
הוא נכנס אלי, כ"כ גבוה, אני מסתכלת עליו ואומרת "אחי איך גדלת".
כ"כ רצה שאלד בשביל יום אחד חופשי, אך לזה לא הספיק.
המוות הקדים אותו.
שוש אחותך
לאחי הקטן,
אינני סופרת ואף כשרון כתיבה אין לי ואינני סבורה שהטוב בכותבים היה מצליח לתאר את מה שאני מרגישה.
לראות אותך לפני, זה לראות חיוך וצחוק השפוכים על הפנים. חיוך וצחוק המשקפים את אשר נכספים אליו הכל.
את אושר הנעורים.
כל בעיה שהתעוררה פתרת או מצאת עצה. עם כל אחד ואחד התנהגת כאילו היה היחיד.
כך גם אני הרגשתי. קשה לי לחשוב שהלכת לבלי שוב, שלא אראה עוד את המדים וכנפי הצניחה.
הלכת בדרך אכזרית כמי שמהדרך סטה בכוונה.
התוכלו לענות לי עוד שאלה?
מדוע זה קרה? מדוע?
אחותך רחל
אני זוכרת את אחי חברמן,
שובב, פעם בשיער מגודל ופעם בשיער קצוץ.
עבר ליד ביתי וקרא לי, שאלתי: "אתה מדבר אלי?"
ענה לי: "תתביישי לך, איחנך מכירה אותי?", פתאום נראה לי כי אחי אחי הקטן שאני מכירה גדל והשתנה.
זוכרת שמעולם לא קרא לי בשמי, רק אחותי.
שולה אחותך