כשהייתי מביט לתוך העיניים של רובי הייתי מרגיש כאילו אני מסתכל לתוך מעיין החיים. המבט הבהיר הזה, המקרין כל כך הרבה אהבה וטוב-לב. מבט תמים וטהור כזה, לא מחושב. ומן כוח שבו, שנובע ושוטף ומציף את כל מי שמתקרב לאותו מעיין, סיקרן אותי וגרם לי לרצות לשתות ממנו.
לא היו אצלו החישובים הקטנוניים של כדאי או לא כדאי, כל החשבונות שהם מנת חלקה של החברה בימינו. רובי היה נותן את עצמו בלי הגנות, חשוף עם הרבה רגש ואהבה לאנשים שאהב, לחיות לעבודה וגם לצבא. היכולת שלו לראות את הטוב בכל אחד ולהראות לכל אחד את הטוב שיש בו - עשו אותו בעיני לאדם יוצא דופן.
רובי הגיע אלינו, ההחלטה להישאר בקיבוץ ובארץ העמידה אותו בפני קשיים רבים: הגיוס לצבא, ליחידה קרבית; החברה החדשה בקיבוץ; קשיי השפה ומנטליות במקום חדש בשבילו; ללא בית חם של משפחה… אבל לכל אורך הדרך הוא לא איבד את הניצוץ הנהדר בעיניים, שהאיר לו את השביל. כאילו היה אומר באהבה התמימה הזאת למגר את כל קשיי החיים, ובמבט הזה להילחם בכל הרוע.
אני חושב שרובי עצמו היה התשובה לבעיות של שנאה בין אנשים, בין עמים, וקשה לעכל את העובדה שרובי - שהיה סמל לאהבה ותום, היה צריך ללכת להילחם ולמות בגלל שנאה. רובי נאלץ להילחם בשדה הקרב מפני שישנם אנשים שלא יודעים לקבל את מה שיש לאנשים כמו רובי להציע למשפחת האדם ואינם יודעים את עוצמת כוחה של האהבה כפי שרובי ידע.
מרגע הפציעה מלווה אותי הרגשה שאם אותו צלף סורי היה מכיר את רובי, פוגש אותו פוגש אותו אפילו לכמה שניות ומסתכל לו לתוך העיניים, הוא לא היה יורה. הוא היה נשטף באותו שטף בהיר וחם שהיה אומר לו - כפי שאמר לי ולאחרים: "מה שאני יכול להציע לך זו אהבה טהורה ותמימה ואני מצפה ממך שתראה לי את האהבה שיש בך".
אני יודע שזה נשמע דמיוני, אבל זה חוזר כל הזמן, כמו סמל כזה, כמו מסר נסתר… ואני מקווה שיהיה בי הכוח לשאת אותו הלאה כפי שהיה לרובי.
נמרוד הררי
28.8.83