יהודה בני
יום ה' היה יום חופשתך האחרון, כאשר הגעת היה לבי מלא שמחה אך לא לזמן רב. נשמע צלצול הטלפון הקורא לך לחזור. כששמעת זאת התאכזבת קשות ואמרת:"לא די שבראש השנה לא הייתי בבית גם ביום כיפור קוראים לי". שאלת מיהו החבר שצלצל אמרתי לך ספי ושלמה.
מיד נכנסת להתרחץ ודבריך אלי היו: " אמא לא לדאוג אני אצלצל אליך".
כאשר פרצה המלחמה היית במחנה בן-עמי. צלצלת הביתה ושאלת על החבר'ה, הדודים ועל אחיך שמעון. אמרתי לך שכולם גויסו ושמעון נסע בבוקר למחנה. שאלתי אותך: "האם אתה נשאר במחנה?"
"לא אמא" ענית "אנחנו עולים לרמה, הזחליים כבר מחכה".
"אלוהים ישמרך בני ותחזור בשלום."
"אל תדאגי אמא אני אחזור ואספר לך מעשה גבורה של חיילים".
שבוע ימים חיכיתי למכתב ממך אך אין קול. ביום ה' בא דודך מהחזית ודרשתי בתוקף לחפש אותך בכל מקום ובכל הגדודים ולחזור רק עם תשובה ממך.
אך לא רק זאת, צלצלתי למקומות שונים המוסרים אינפורמציה ולהם לא היה מושג.
"גברתי אם לא קבלת כל הודעה סימן שבנך בריא ושלם" דבריו אלה של קצין העיר מילאו את לבי בשמחה עצומה. כשהתחלתי להכין ליהודה חבילה לא הספקתי לגמור ולארוז כשצלצל הטלפון "אלוהים זהו יהודה",
"יהודה בני אני מחכה לשמוע את קולך" אך זה לא היה יהודה, זה היה הדוד שהודיע שיהודה פצוע ושוכב בבית-החולים.
לא עיכלתי זאת בקלות עד שראיתי אותו שוכב במיטה ראשו חבוש ובלי הכרה.
נגשתי אליו חיבקתיו בחזקה ונשקתיו. אותו רגע הוא הרגיש שזו אמא והחזיר לחיצת יד איתנה, ולמספר ימים חזר להכרה ועודד אותי לא לבכות "אני אבריא ואחזור הביתה" אך לאחר יומיים נפטר.
קולך דמותך בעיני ובאוזני. יהודה היקר שלי.
בכל יום ו' אני מחכה ומביטה:" אולי יהודה יחזור"
בני היקר לעולם לא תמוש מלבי,
לב פצוע וחסר כל מרפא
על משכבך תנוח בשלום
ויהי זכרך ברוך.
אמא