סמ"ר איתן-צבי פלונסקי ז"ל

אלבום תמונות

איתן שירת בצה"ל, בסיירת "גולני". בשנה השניה לשירותו, לאחר קורס מכ"ים, סיים קורס-חובשים ובחודשים האחרונים הדריך בקורס מכ"ים ב"בזק".
ביום חמישי 4.10.73 סיימו חניכיו שבוע של סדרת-חינוך ויצאו לחופשת סוף-השבוע הביתה. ביום שישי 5.10.73, בשעה 13.00, קיבל איתן קריאה טלפונית דחופה לחזור ל"בזק". באותו יום שישי, ערב יום-הכיפורים, נתקבלה פקודת כוננות גבוהה. יחידות חטיבת "גולני" החלו להתארגן ולהתכונן לבאות. בצהרי יום-הכיפורים, בשבת 6.10.73, החלו העניינים להתגלגל, כשהכול סובב במהירות-הבזק.
ב-13.00 נפתחה הפגזה ארטילרית כבדה לאורך כל הגזרה ובמקביל תקפו 20 מטוסי-אויב את מוצבינו. מוצב החרמון, בו ישב כוח מצומצם, נכבש על-ידי כוחות צנחנים וקומנדו סוריים.
במוצאי שבת עלה על החרמון כוח-משימה - גם איתן היה ביניהם. תוך כדי תנועה נתקבלה פקודת שינוי המשימה. הכוח ירד לאיזור מסעדה וקיבל אחריות על הגזרה הצפונית. יחידת הסיירת בלמה תנועת סורים לכיוון מסעדה, תוך הדיפת ח"יר ושריון. קרבות אלה ארכו כמה ימים.
ביום שני 8.10.73, במקביל לביצוע המיגננה, נערכו כוחות החטיבה לקרב על מוצב החרמון. הכוח, בסדר-גודל של שתי פלוגות, וחניכיו. תוך כדי תנועה, נתקל הכוח הרגלי עלה על גבי זחלמ"ים, וביניהם גם איתן בגדוד חי"ר סורי והתפתח ביניהם קרב קשה, בד בבד עם מהלומת-אש כבדה שניחתה על הכוח הממונע. הטנקים המובילים עלו על מוקשים, נתקעו ועיכבו את התקדמותם. נפגעו מפקדים וחיילים רבים.
הכוחות הגיעו לרכבל העליון והשטלטו על הגבעה המרכזית באיזור, אך בשלב זה התברר, כי מיספר רב של לוחמים נפגעו במהלך הקרבות, ובהתחשב בעובדה, שגודל כוח-האויב נאמד בשני גדודים, התעורר חשש, כי לא נוכל להשלים את המשימה והוחלט לרדת לאיזור מסעדה, לשם התארגנות.
מספר סגן אורי מיחידת הסיירת:
בשלב מסויים נפתחה עלינו אש חזקה ומרוכזת ולא היה ברור, בגלל הערפל הכבד ששרר, מהיכן היא באה. התפצלנו לשני כוחות: אחד נע על המדרון מעל הכביש, וכוח שני התקדם על השטח השולט למעלה, במגמה לנסות לאתר את מקורות-הירי.
בעוד אנו מתקדמים, הבחנו לפתע בחוליית חיילים במרחק של כ-100 מ'. הערפל מנע מאתנו לזהותם. גם הם, מסתבר, לא זיהו אותנו, כך שהתקדמנו אלה לכיוון אלה, מבלי לירות. במרחק של כ-60 מ' בערך זיהינו אותם כסורים והתפתח קרב פנים-אל-פנים.
במרחק 100 מ' נוספים התמקם כוח סורי נוסף. למעשה ניתק אותנו האויב מכוחותינו.
הם היו מצויידים היטב. פרט לסמל היינו כולנו פצועים. מלאי התחמושת אזל והלך. באין ברירה הוריתי לחבר'ה להתארגן לנסיגה ולהתחבר לכוחותינו שהיו ממוקמים כ-150 מ' מאחור. איתן היה בכוח שעל הזחל"ם, על הכביש, והגיש עזרה לפצועים.
ביום חמישי למלחמה הצליחו כוחותינו להדוף את הכוחות הסוריים אל מעבר לקו הסגול, פרט לאיזור החרמון, שעדיין היה בתחום שליטתו של האויב.
ב-11.10 החלה מיתקפה גדולה ונרחבת. החטיבה פרצה קדימה בגזרה הצפונית. הסיירת התמקמה באיזור צומת חדר. בימים הבאים, מדי ערב, יצאו צוותים לביצוע מארבים באיזור שמעבר לכוחות האויב, במטרה להשמיד כלי-רכב נעים, ללכוד שבויים ולערער בכך את המורל של הכוחות הסוריים. בין היתר חוסלה חוליית אנשי-קומנדו סוריים ללא כל נפגעים מצדנו.
בשבת, ב-20.10, הגיעה פקודת כיבוש מוצב החרמון, כשיום א', ה-21.10, נקבע ליום ה"ע" של הקרב. פעולה זו תוכננה בסמוך למועד הפסקת-האש ומשום כך נועדה חשיבות גדולה להצלחתה. התכנית קבעה, שהסיירת, בתנועה רגלית, תשתלט על הרכבל התחתון והרכבל העליון.
בשעה 19.00 החלו הכוחות לנוע ברגל מאיזור מג'דל שאמס. התנועה היתה קשה ביותר. המדרון תלול מאוד וכל השטח זרוע אבנים וסלעים המקשים על ההליכה. התקדמות הכוחות התארכה על פני שמונה שעות של תנועה איטית וזהירה, כשהכול דרוכים לקראת ההיתקלות הראשונה עם כוחות האויב.
אחד הבנים מספר:
הגענו למג'דל שאמס בשעות הערב. החרמון נראה לנו כצללית עמומה, מאיימת, הצופנת בתוכה נסתרות. ידענו, שחייבים לקחת אותו בחזרה, אך החשכה וחוסר-הוודאות לגבי הנעשה עליו, גרמו לרגל של אי-נוחות. פחד? לא בדיוק. ההרגשה שאתה הולך אל הבלתי-נודע, ש"המשחק" אינו תלוי אך ורק בך, כי אם גם באויביך. איזה כוח יושב שם? איך תהיה ההתנגדות? וכמובן - הנפגעים. כמה? מי? ואם אתה... לא חשוב, אני מנסה שלא לחשוב על כך.
התחלנו בטיפוס. אתה יודע איך זה, לטפס בחושך, במדרון תלול, כמעט ללא מאחז, לחוש כל העת שמישהו מביט בך מלמעלה. שמונה שעות טיפסנו, כל הזמן טיפוס מפרך. הראש התפוצץ לי ממחשבות. לא פעם ולא פעמיים שאפתי לפקוח את עיני ולהתעורר מהסיוט. ביקשתי לצעוק שהמלחמה היא טירוף. חשבתי שאשתגע תוך טיפוס, וזה - עוד לפני הקרב עצמו. הכוח שלנו לא יכול היה לזכות בשום סיוע. השריון נשאר למטה ברכבל, ואילו חיל-האוויר והתותחנים לא הופעלו מחשש פגיעה בנו. כך נותרנו רק אנחנו - "גולני".
בשעה 03.00 לפנות בוקר התחילה המערכה, ומכאן ואילך התפתח, במשך שבע שעות רצופות, קרב עקוב מדם. האויב הסורי התחפר ביעילות לאורך צירי התנועה העיקריים. בפלוגות "גולני" היה מיספר הנפגעים גדול וביניהם מפקדים רבים. הסיירת השתלטה על הרכבל העליון והחלה מטהרת את ציר הכביש מהרכבל לכוון הכוח הממונע שנע על הציר. הם התפצלו לשני כוחות: ויניק, עם חלק מהכוח, התקדם בכביש באיגוף, ואילו איתן צדוק, עם שאר הכוח, נע על הגבעה. איתן היה בצוות של ויניק. ויניק רץ קדימה ונתקל בכוח סורי. היה זה בונקר בצד השמאלי של הכביש, שלא ידעו על קיומו ובגלל החושך לא יכלו להבחין בו. ויניק נפצע, וגילי רץ לעזרתו. גם גילי נפצע, ואז נשמעה קריאה: "חובש!" שני קשרים, שהיו בקרבת מקום, זרקו רימונים לכיוון הבונקר ושני סורים ברחו משם למטה, למקום בו שהו עוד כוחות סוריים. לא היה ברור אם נשארו בבונקר עוד סורים. איתן, שהיה די מרוחק - בשמעו את הקריאה "חובש!" - רץ קדימה. גולדי ניסה לעצור בעדו, אבל הוא ענה: "תן לי למלא את תפקידי". בלי להתחשב בסכנה, המשיך לכיוון הנפגעים, אך לפני שהספיק להגיש להם עזרה, נפגע בכדור במצחו ונפל...

(מתוך "משפחת הלוחמים" - חוברת של "גולני" לזכר חללי החטיבה שנפלו במלחמת יום-הכיפורים)