יעל שלנו איננו
היד כותבת והלב אינו רוצה להאמין. ימים מעטים קודם לכן כתבת לי, יעל, שהכל יהיה טוב, שהכל ייגמר ושוב נתראה כולנו. כתבת לי כמו תמיד ברוח מאמינה כל כך, עליזה כל כך- ועכשיו אינך.
תמיד היינו יחד, צחקנו יחד, חלמנו כולנו חלומות לעתיד, רצינו לעשות הרבה, אך אתה הלכת מאתנו. הלכת- ואולי רק בזכות זה נתת לנו את האפ- שרות להמשיך וליצור. אך קשה לנו להמשיך לבד כשאתה אינך אתנו.
אולי צעירים אנחנו מלהבין כי יש הכרח אכזרי במלחמה. אולי קטנים אנחנו מלהשלים עם עובדות שאין אנו רוצים להשלים עמן- אך אנחנו אוהבים אותך יעל- כולנו יחד וכל אחד לחוד.אוהבים אותך על שום שאהבת אתה אותנו תמיד, ידעת לראות בתוכנו את הטוב, את היפה.
ידעת למצוא את הדרך הנכונה לכל אחד-ועשית הכל בפשטות, בכנות שאין לה גבול ובחיוך חביב על השפתיים.
אתה לא אהבת להיסחף לזרם של כולם, רצית ליצור לעצמך דרך בה תוכל למצוא את שאתה מחפש. ראיתח אותך פעמים רבות נאבק עם עצמך, מתווכח עם עצמך ובעקשנות שאין לנצח אותה השגת את שרצית.
אני יודעת שלא אהבת את הצבא למרות שפעלת בו ככל יכותך. קשה היה לך להתאים את אישיותך לדמות החייל בצבא.
בכל פעם שהיית חוזר הביתה, היית מספר לכולנו על דברים רבים בצבא שלא היית מסוגל להזדהות אתם. אנחנו קיווינו, יעל, שיבוא יום כשאתה תהיה המפקד ותוכיח לכולנו כי אפשר למזג אישיות כשלך עם אישיותו של איש צבא.
בפעולתךהאחרונה ביום המלחמה הוכחת לנו- כי נשארת אותו יעל המוכן לתת את עצמך למען דבר שהאמנת בו. אך צר שהמחיר יקר כל כך.
עכשיו, יעל, חוזרים כולם הביתה. כל אחד למסלולו הרגיל ו-לדרך חייו הרגילה. אך שוב לא יהיה זה רגיל, כמו תמיד- כי אתה אינך אתנו.
נחכה לך יעל כמו שחיכנו תמיד ונצא לפגוש אותך ביין כל החיילים שלנו. תמיד יישאר מקום בלב לאותו חיוך שובבני שלך כשאתה חוזר הביתה, שמח לפגוש בנו.
אנחנו נאהב אותך תמיד, יעל, ולא נדע במה נוכל לנחם את הוריך ואת עצמנו.
בתיה