יעל-
כך,
כמו חיוך שלא הגיע על צחוקו
וכמו מבט שאל תהום-עומקו
שאל
וטרם נענה.
ועת עדנה וטוב הופכים הספד
ועת רעות נותרות כבדידות מרה,
אז הדמעות אילמות, הזעקה זכה.
ורק מאד מאד בודד.
וכך, את החיוך הזה שלא צחק,
את המבט הטוב, את כל אשר שתק,
אנחנו נעטיר לזר-נצחון אומה
ומי יתן יהיו לנו לנחמה.
לאן הולכים הנערים
שחלומם בותר
וחיוכם עפר?
היכן פורחות בשקט התקוות
ומטיללות האכזבות
ורוננות האהבות?
אנחנו עם הסתיו, לאט לאט נושרים
אבל לאן הולכים הנערים?
הלילה כאן עמוק רוטט
ושם
מעבר למילים
זוהר מבט אחד
אשר נשלח אל המשחקים
בטרם מת.
והמבט העז
על הספה של אלמוות
קורע את לבבי
וממוטט.
אלי!
הייכן היית
עם קרס רעי
ומבטו שותת?
היום, כשצריך לאהוב שבעתיים
לשתול שוב שמחות ואמונות-
היום אין בי עוד און לזכרונות.
היום, כשצריך לנשום עמוקות מול שמים
לפרוש זרועות, לכמוה-
היום אין בי שתילי תקוות לנטוע.
רע האילם שאהב מילתי
על חרבו מבכה אפסות תפילתי.
שולה