עדי
לילה, פשיטה שמתחילתה נראתה מזופתת, קשה, סתם שלב נוסף במערכת פרקי הסבל שבאותו זמן (חורף 1966) נראתה כאין סופית. הפשיטה שלאחר שלמדנו פרטיה ועמדנו לפני בצועה נראתה מענינת והפסיקה להביא לקללות. כרגיל מקללים עם אריזת הציוד ולא מפסיקים עד הסיום.
באחת החוליות הולכים חרש רימון (ז"ל), הרוש (ז"ל), גומל (ז"ל) ועוד דמות או שתיים. מספר קילומטרים של הרי הנגב, והנה מקור מים - כולם מזנקים לשתיה, הרוש לוחש בידענות "מים" גומל ממלמל - "סתם בזבוז זמן".
לפנות בוקר נכנסת חולית "עכברים" למסתור יום. מישהו צריך לשמור - הקור מרתיע, הטל מרטיב. כל פינה יבשה וחמימה. וגומל פולט - "לא איכפת לי לשמור, אם תערך הגרלה בין כה אפול בפח". לילה שני מתחיל ברוח מקפיאה ו"מבטיחה". יוצאים לתצפית. לי יש שיניל, לגומל כרגיל אין ("גנבו לי, שכחתי - או לא זוכר בדיוק מה..."). לאחר הרבה שידולים הוא מוכן להתחלק בשלי - שנינו שוכבים, מכורבלים כזוג מאוהבים, מתגפפים על מנת להתחמם מעט וצופים לפי התור אל האוביקט. שנינו רועדים בצורה מוחשית ביותר, שכל אחד חש בכל תנועה וזיעה של הגוף השני - סתם חפוש חייתי אינסטינקטיבי לאחר חום. אני נרדם ולא בתורי - מתעורר מקור ומוצא את גומל צופה במקומי - "תישן, תישן, אתה בטח עייף...". אני מקלל, מאיפה כל כך הרבה הסתגפות והקרבה! כמעט שאני שונא אותו.