יניב
פתאום אני מפחדת בשבילך. יניב יקר שלי, שמור על נפשך. אני מחכה לך תמיד באיזשהו מקום. ואם אצלך הכל קר, מאיים ולא אנושי, אתה הן יודע שיש גם מקום אחר ואפשרות אחרת ומציאות אחרת.
שום דבר איננו סופי וחתום כל עוד שנינו קיימים יחד.
יניב שלי תספר לי הכל, בסדר? ביום שישי הבא תבטיח לעצמך ולי שתספר לי את מה שמתרחש מעבר למה שקורה סביבך, בסביבה. אני חייבת לדעת את מה שקורה בך. מהלכת עלי האימה של הכוחות השחורים, המרים, שמכים בנפשו של האדם. כח ההרס שלהם הוא עצום, מפתיע ומהמם. ואם הם מוחנקים ומודחקים - הם גורמים לאסון. כעונש, כהתגרות אכזרית וסופית בעולם החיצוני שמסביב שלא שאל, שלא ידע. וכשאנו מענישים את החיים, אנו מענישים את הברירה היחידה המוצעת לנו. עומק הדכאון והיאוש אליו מסוגל האדם להגיע אינו ברור לי, אינו מובן לי. אני יודעת כי זהו כעומק המצולה. ואני פוחדת להביט שמה.
סרובי להבין זאת, זהו כוח הישרדותי בחיים, זהו כוח הישרדותם של כל בני האדם. והנה היה נער שהביט שמה, והוא נפל שמה, ואנו נדהמים, זועקים - "למה?!"
בכך, בזעקתנו, אנו רוצים לשים מעצור למפולת, לתבוסת החיים - אנו מפחדים. אנו בוכים. אנו, יניב שלי, אני ואתה לעולם לא נביט למצולות הפטאליות האלה. היתרון לא נמצא באלה שמאבחנים את רוע החיים ומסתלקים מהם, אלא באלו המאבחנים את רוע החיים ומתמודדים איתו.
אני איתך יניב, עכשיו ולעולם. אני אוהבת אותך כל-כך. אני רחוקה וחלשה ממך בגופי, אך איפה שאהיה אתן לך את כל מה שאוכל ממני, יחד איתך אני מתנשמת וחורקת שיניים. ליבי דופק לך יניב, תדע את זה ותצליח. תצליח להגיע אל המקום שאליו רצית, ובסוף תגיע אלי. יהיה מה שיהיה, בסוף תגיע אלי - אני תמיד מחכה, באהבה.
אוהבת אותך ללא גבול
יעל