ארי כותב לאיריס
איריס!
לא יודע למה, אבל פתאום בא לי לספר לך על הארץ שאני אוהב-על אצבע גליל פרושה מתחתיך בתהום, כשאתה יורד מהרמה-מלאה בריכות מים ושדות חרושים.
המון צבעים וגוונים של חום-רגבים, ירוק של עצים ושיחים, וצהוב של קוצים יבשים.
על שמש כל כך גדולה מאחורי מנרה.
על יציאה הביתה ביום שישי ב-1900 כשאלוהים יודע מתי תגיע, אבל ברור כבר שתחזור במוצ"ש- ללא שמץ של מרירות, שמחה בלב.
ובנסיעה להביט למטה ושוב לראות את אצבע הגליל רמות נפתלי ומצודת ישע.
אהבה לנופים לא לאישה.
גם אישה יכולה להיות נופים-זה אופי לראות את לבנון שוקטת מעבר לגדר-חרושה, אנשים עובדים בשדות ביופי-כאילו לא קורה דבר.
ניסיתי לתאר אבל אני יודע, שמי שלא רואה לא יבין (רק אישה של נוף) וגם מחלק מהרואים לא מבינים.
סתם כך, לא בהמשך לשיחתנו ולא מצפה לתשובה "בנידון זה" פתאום, בא לי.
מכתב הוא המשך: המשך של רוח או כוונה, לוא דוקא שיחה אבל תמיד המשך.
(המכתב בהתחלה היה רק נוף אבל ידעתי שצריך לתרגם.)
זוכרת שסיפרתי לך שלפעמים אני רואה ירוק ירוק, ויש ימים שאני רואה ירוק אפור ולא הבנת!
ארי