סרן ארי ורדי ז"ל

דודו מספר

את ארי הכרתי בחיל האויר במסגרת קורס-הטיס. היינו יחד באותו האגף.
בזמן שהיתנו יחד כ- 8 חודשים נוצר ביננו קשר אמיתי של אימון הדדי מלא ושל צחוק מאותן הבדיחות. היינו יושבים אחד ליד השני בשיעורים כשארי ממש כמעט תמיד מסביר לי פיזיקה וגם במתימטיקה.
בשלב מסוים ארי הודח ממסגרת קרב והודיעו לו לעבור למסגרת נווטות, אך הוא סרב.
הוא אמר לי שזה לא נאה לו בגלל החתימה הארוכה לקבע. ארי סיפר לי כשהדיחו ממסגרת קרב אמרו לו שיש בו תכונות מעולות כאיש צוות אויר (אמינות, חברות, כושר חשיבה, ממש מעל לממוצע) אבל יחד עם זאת הם חושבים שהוא לא יוכל להיות טייס קרב אבל איש צוות אויר בתפקיד אחר, הוא יוכל להיות בודאות.
פגשתי את ארי כשלושה חדשים לפני המלחמה בשיבטה. פגישה כזו חמה מכל הלב. וישר ירידות אחד על השני כמובן לא לפני שארי שואל מה נשמע אצלי בבית? מה שלום האחות שלך מה שלומך?
עם ארי זו הייתה חברות אמיתית שלא תלויה בזה שאנו מתראים יום-יום במסגרת שירות בצבא אלא הרבה מעבר לזה. החברות בינינו היתה בלי כל קשר לזה שאנו לא מתראים בתדירות גבוהה. יכולתי לפגוש את ארי אחרי שנה-שנתיים כמו שקרה ולשבת ולדבר איתו ממש כאילו שאנחנו מתראים כל יום.
נסענו אחר כך לבאר-שבע. בדרך הייתה מכונית תקועה, וארי ישר אומר לי תעצור כדי לראות אם הנהג זקוק לעזרה. עצרנו וחזרנו אחורה. זה היה נהג מבה"ד 1 מישהו שארי הכיר. מיד ארי מנסה לעזור לו, לא כל כך הצלחנו ואני אומר שנזוז כי אנחנו ממהרים וארי אומר לי עוד מעט ומנסה שוב בעקשנות האופינית לו (עקשנות טובה) לבסוף הגיע מישהו שעזר לו ואנחנו המשכנו.
למרות שעד אז לא ראיתי את ארי כ- שלש שנים דיברנו ללא הפסק ערב שלם ונפרדנו בחיבוק.
פגשתי את ארי בכניסה לנבטיה ביום השני למלחמה. אחרי שהיחידה ירדה מהבופור. הפגישה הייתה חמה מאד. התפלאתי איך זה שיש לו כזה מצב רוח אחרי הלילה שעבר, אבל ארי ידע להבליג ולהתגבר כשצטרף.
ארי שואל מה נשמע? ובין היתר הוא אומר לי "מה אתה עושה כאן? זו מלחמה "לך הביתה" מתוך דאגה אמיתית.
הנגמשים האחרונים מגיעים לחניון וארי מסדר אותם בסדר על השביל, היה שם שדה חיטה שעדיין לא נקצר וארי מבקש מהנהגים להזהר שלא להכנס לשדה המעובד ולא לרמוס את החיטה.
חשבתי איך זה שיש לו ראש (זמן וסבלנות) לדאוג לזה שלא יכנסו לשדה המעובד, אחרי הלילה שעבר.
תוך כדי שיחה ארי אומר לי שהוא רעב, הוא ניגש לחייל צעיר שהחזיק בידו עגבניות ופרוסת לחם. ארי עוצר אותו ברוב חשיבות (כמובן עם חיוך על הפנים) לוקח נגיסה מהפרוסה ועגבניה או שתיים.
החייל מחזיר חיוך ובזה הם נפרדים. כל זה בחוש ההומור האופייני לארי.
כעבור מספר דקות מגיע הרכב שבו הניחו את הגופות של החיילים שנפלו בבופור. השליש הגיע וביקש שני אנשים לזהות את הגופות. היה איזה שהוא ויכוח עם הקצינים מי ילך, אף אחד לא רצה. ארי הסכים לבסוף יחד עם השליש הלך לזהות את הגופות.
ארי חשב שכדי להגיע לרכב צריך לנסוע. הוא לקח את הגיפ שהיה שם וביקש ממני להסיע אותו. הבנתי ממנו שאין לו רשיון נהיגה ולמרות שהמרחק היה קצר ארי לא נסע (אין רשיון לא נוסעים) זה אופיני לארי מלחמה ממש והוא לא יסע בלי רשיון אפילו מרחק קצר.
מין יקיות כזו בקפידה על דברים קטנים גם במצבים קשים. הגענו למשאית שבה הונחו הגופות. ארי עולהלמעלה בקור רוח ומרים את השמיכות מעל לאנשים ומזהה אחד אחד, מעודד את השליש ומרגיע אותו.
ועם כל שמיכה שהוא מרים ומזהה הוא אומר מילה או שתיים. "איזה בחור" "הנה זה בחור נחמד" ככה לכולם. אחר כך כאילו שזה מעשה שגרתי הוא יורד מהמשאית וממשיך הלאה. הוא שמר את הרגשות בפנים.
אחר כך התארגן הכוח לכניסה לנבטיה. כיבוש העיר היה ללא קרב. חזרנו והתמקמנו לשינה. למחרת בבוקר התגלה במקום שבו ישנו מספר ניפלי מצרר (חלק מפצצה מתוחכמת שלא התפוצץ) ארי מיד לקח סרט סימון לבן וסימן את הפצצה, סרק את השטח אחר כך עבר בין החיילים והזהיר כמעט כ"א שיש נפל של מצרר וצריך להזהר וכך במשך הבוקר ששהינו שם הוא ישב ליד הנפל והזהיר את האנשים שעברו לידו.
ישבנו שם ליד הנפל, ארי חלץ את הנעלים שלו כדי לאוורר אותם, כי כבר יומיים הוא לא הוריד נעלים. צחקנו קצת ואז ארי סיפר לי מה היה בלילה בבופור.
הוא סיפר לי איך הם הגיעו בלילה לבופור ועוד לפני כן איך הוא הסביר למפקד החדש, מה קורה בשטח, ועדכן אותו לגבי מספר פרטים. הוא סיפר לי על הקרב עצמו ואמר שזה היה ממש קרב רציני. אחר כך סיפר לי על המחבל שנותר בתעלות ואיך ניסו לפגוע בו. המחבל היה יור בבודדת כדי לחסוך תחמושת.
הם השחילו לו רימונים לתוך העמדה וזה לא עזר. מיד אחר כל רימון הוא ירה חזרה. אחר כך זרקו לו רימון עשן וזרחן. תוך כדי הנסיונות לפגוע במחבל נהרג גוני. ארי סיפר לי כיצד נשכב על העמדה והשחיל רימון פנימה. וגם זה לא עזר. ניסו גם לזרוק לו רימון פנימה ללא השהיה.
בסופו של דבר המחבל השתתק. ארי אמר לי: כל כך רציתי להרוג אותו. אולי בגלל שאותו מחבל גם פגע בגוני וגם ידע להשיב מלחמה.

דוד קסלסי