דברים שכתב נתנאל אליסון בפייסבוק של עמותת בוגרי סיירת גולני, 27.3.22
ספר השירה שקראתי הכי הרבה פעמים והלחנתי ממנו הכי הרבה שירים, הוא ספר מצמרר של אמא שחוזה כל ימיה את מות בנה הבכור. זה ספר כפירה חזק ועוצמתי ולמרות זאת ובגלל זאת- ספר אמונה גדול.
הספר נקרא "שירים לגוני" וכתבה אותו רעיה הרניק שבנה הבכור, גוני, מפקד סיירת גולני, נפל בקרב הבופור ביום בו היה אמור להשתחרר מצה"ל.
והספר הזה הוא לא יאומן.
עשרים ואחד שירים יש בו, כל שמונה עשרה הראשונים נכתבו לפני נפילתו. ממש מאז שהיה תינוק. מהרגע שהוא נולד, האם חרדה למה יעלה בגורלו כשילך לצבא. כל הספר היא מתכתבת בצורה חצי נבואית עם הבשורה שתגיע יום אחד, הבשורה שממנה אין לה איך לברוח.
כבר כשהוא היה בן שש, היא כתבה את השיר הבא:
כשיבואו הדברים פתאום
באותו היום
באותו היום
אעמוד פעורת עיניים מול האסון
כל חיי קופאים אל המחר הזה
כבר עכשיו חשה את הלהט
את היובש בגרון
את המבטים והחרון
ולילה לילה בוכים חיי
את בכי
אותו היום.
אני יודעת את גורלו
חיי סובבים סביבו
נביא אני
נביא הפחד והאימה
סופרת רגעים ברחמים
אוספת שעות. ימים.
מקווה.
אבל יודעת בוודאות אימים
לאן רצות כל השנים
ומחכה
(1962)
מכיוון שהיא כביכול יודעת את גורלו, היא מרשה לעצמה להתפלמס באופן נועז עם אלוהים, וכותבת:
אני לא אקריב
בכורי לעולה
לא אני
בלילות אלוהים ואני
עורכים חשבונות
מה מגיע למי
אני יודעת ומכירה תודה
אבל לא את בני
ולא לעולה
(1970)
גם במחיר שיש לשלם עבור הארץ הזאת כופרת רעיה הרניק:
אלוהים בונה
ברחמיו
ירושלים...
אתן לאלוהים ברחמיו
את ירושלים
ואקח את
בני
בתמורה
(1970)
שש שנים אחר כך, כשבנה בקורס קצינים, היא כותבת:
מטר ושמונים של
נעורים יפי עיניים
קורס קצינים 1976
פס לבן על הכתף
גונן עמוס וניצן
מוטי, אבי ודגן
ועופרת
ועופרת פורחת סביבם
כל מה שהם כואב לי.
יופים, צעירותם, חוסנם,
והתג שעל המצח
ויום מותם.
כל ימיה כואבת רעיה את הבן שעוד לא מת. בשיריה כמו נושאת עמה מאות אמהות ישראליות על פני כל הדורות. שנה לפני המוות של גוני היא עוד מנסה לגונן עליו:
כברכת כהנים אני רוצה
להעטות טלית על ראשי
(לא לשמוע- לא לראות)
לפרוש ידיים בפישוק אצבעות
המגינות על ראשך
(מאויב, ממטיף מאכזר).
כוון שעונך לשעת האפס
כוון לבבך לאזימוט ליבי
אולי נחיה עד קו הבוקר-
אתה
ואני
(1981)
ב 6.6.1982 עלה גוני בראש יחידתו, סיירת גולני לכבוש את הבופור במלחמת שלום הגליל. בטרם יצאו למשימה תידרך הרניק את הכוחות:
"שלום לכולם, אנחנו עולים לקחת את הבופור. חיכינו לרגע הזה הרבה שנים, אנחנו הולכים לבצע אותו על הצד הטוב ביותר. ארז מימין, אביקם משמאל, יובל מקדימה, צביקה מאחור".
על אף שנפצע בהתהפכות נגמ"ש, המשיך הרניק להסתער עם לוחמיו על היעד המבוצר עד שנפגע על ידי איש אש"ף מטווח קצר. לאחר מותו הוענק לגוני הרניק ציון לשבח ממפקד האוגדה, בעבור הדרך בה פיקד ולחם.
שלושת השירים האחרונים בספר נכתבו על ידי רעיה אמו אחרי נפילתו.
כמו שנביאי הזעם, דווקא אחרי החורבן מביעים מילות נחמה, גם רעיה, באופן מדהים, דווקא אחרי מותו- כמו מוצאת מנוחה:
עכשיו אתה נח סוף סוף
בני העייף וחסר המנוחה...
רגליך הולכות ומתיישרות
גופך מוגן בתוך האדמות.
ובכל זאת, בשיר הסוגר את ספר השירים הקצר והעוצמתי הזה, כותבת רעיה את המילים המצמיתות שרומזות למעשה שגם היא כבר לא חיה יותר:
ובלילה בא אלי
הילד שלא נולד
מביט בעיני ושאל
"איפה אבי?"
"איפה אבי" שואל הילד שלא נולד
איפה בני שואלת האם
שכבר לא חיה
איפה אני שואל הגבר
שנשאר בפסגת ההר
(דצמבר 1982)
לפרשת שמיני.
וידום אהרון.
בקרובי אקדש