אלבום תמונות
ימים חולפים, שבועות וחודשים, והכל מבולבל, וכל דבר מזכיר ואתה בכל... נורא קשה בלעדיך - להורים, לאחיות, לי ולכולנו, בייחוד בימי שישי, כפי שהתרגלנו לחכות לך, כשהיית נכנס בדלת, מלוכלך ועייף וחיוך על פניך, זורק את התיק ליד הדלת וחולץ נעליים.
ואמך שהייתה רצה לקראתך, בכל פעם שרק נשמע רעש קטן ליד הדלת או צעדים העולים במדרגות.
והטלפון שמצלצל ביום שישי, ותמיד נדמה לי שאולי זה אתה.
ואביך שתמיד היה יושב ועוקב אחריך בהיכנסך, אחרי הליכתך, מראך, כשאתה בא מן הצבא, ממעט בשאלות אך תמיד מבין ואוהב.
ואתה שתמיד רצינו לדעת יותר איך היה? מה עשית? וכו'. שתקת ומבטך הישיר אמר: "אל תשאלו שאלות". ונותרנו עם המעט שהיית מספר.
לעולם לא נשכח את הטלפונים שהיו מצלצלים בכל שעות היממה. לעיתים רגע לאחר שהגעת הביתה, ולפעמים אף הקדימו אותך, אלה היו חברים. והיו גם קריאות: "חזור ליחידה".
יחד איתך עברנו שלוש שנים מפרכות, מהטירונות בבזק, למבדקים ליחידה, מסע 70 אלונקות וה-120 שחזרת ממנו כולך עייף ובקושי עלית במדרגות, ולמראה רגליך מלאות היבלות נבהלנו, אך אתה אמרת בשלווה: "זה היה קשה, אבל לעבור זאת בסיירת זו מעין גאווה".
מיד לאחר שהיית בא עם כל הצוות, ואמא שלך הכינה מטעמים שונים ודאגה שאף אחד מהם לא יישאר רעב וכלום לא יחסר... ועכשיו כשכולם באים, אותה החברה, באותו מקום, רק האווירה שונה, אתה אינך ביניהם! אתה חסר...
אבל בכל מקום שכל אחד מאתנו נמצא בו ושהיית חלק בלתי נפרד מנופו, תמיד מלווה אותנו דמותך, לאבא בשדה ובחצר, עם כל עץ, טרקטור וכלי עבודה, ולאמא בבית, זו האמא שהכינה, כיבסה וגיבצה, והכל בהתלהבות, למענך.
ולי בכל דבר מלווה המחשבה, שכל כך טוב היה לי אתך, ושכל מה שאני עושה עכשיו לבד אמור היה להיעשות אתך, חסרה לי התמיכה, חסר לי החיוך, המבט האוהב, ובייחוד אתה!
נשארו לנו המחשבות, הזכרונות היפים, תמונות ומכתבים, והרבה חברים שהיו לך ועדיין נשארו חברים, קברך המטופח שאנו מבקרים בו מידי יום שישי, ממש כשם שהיינו מתראים. ויותר מכל דמותך לעינינו, ואתה חי תמיד בלבנו.
סימונה