הילד הזה, הנער הזה, כמעט גבר, זה שעומד בינינו בכל התמונות. גבוה, בולט ביופיו, מחייך לתומו - גיל. לא המצלמה אהבה אותו, הוא באמת היה כזה - אנחנו אהבנו אותו.
גיל נהרג בחלקת ארץ זרה, עוינת, רחוקה. במלחמה, שאר כך קראו לה מלחמת השלום. לגיל אולי עכשיו שלום.
מישהו שלא הכיר אותו, יכול היה לכתוב בעתון שנהרג כגיבור, אבל אנחנו יודעים, הן גדלנו כאן ביחד, בחלקת הארץ שלנו, הקרובה, היפה.
אנחנו ודעים, שאף פעם לא היה גיבור. ההצלחות לא באו לו בקלות. הוא עבד קשה בשבילן. תמיד קיבל הכל כל-כך ברצינות. כל כך פחד מכשלון, וכל כך היה חשוב לו להצליח. לא כמו גיבור: כמו בן אדם עם החולשות הקטנות שלו, אותם הדברים שעשו אותו כ"כ אהוב.
אני רוצה לכתוב על גיל שהיה חלק חשוב כל-כך בילדותי פה. חלק יפה. על גיל כמו שהכרתי אותו שנים רבות של התבגרות ביחד. אני רוצה לכתוב מפני שאינני רוצה לשכוח. הרי מלאו לו רק 20 שנה, ואנשים בני 20 לא כותבים על ילדותם בעבר. הם כמעט עוד חיים אותה, והם זוכרים אותה קרוב, טרי מדי, לא מפחדים לשכוח. כך גם גיל. חייו הם מציאות, שאי אפשר לוותר עליה ולכתוב. אי אפשר להפוך אותו למסכת של הספדים, שהרי כל כך לא אהב זאת. היה מעשי מדי, עצוב מדי. גיל לא היה אדם בשביל לכתוב עליו שירים - צריך לראות אותו, לחייך, להרגיש. אני שומעת אותו אומר - "כ"כ יבש פה בכפר, אין מה לעשות". כמו כל יום ששי. לא לחייך הפעם בהסכמה, ולא להפוך את כל זה לדמעות. פשוט להגיד לו - "גיל, לא היה פה יבש, עברנו חורף שלם והיה המון גשם, אבל אתה לא באת, ואנחנו חיכינו לך".
אני רוצה לכתוב על גיל, והנה אני כותבת על עצמי. משהו בתוכי מזכיר לי - גיל אבד במלחמה, שאחר כך קראו לה מלחמת השלום, ולגיל עכשיו בודאי שלום.
נוגה