גיל יקירי - קיץ בעיצומו עכשיו. האויר מלא בקולות התורים, גרגורים של אהבה, של בנין קן וגדול צאצאים. אני באה לבית הקברות, ומכל עבר עולים קולות התורים. בשקט המיוחד של המקום ההוא. בדממה שאין לה פשר. במרפסת שעל יד חדרך זוג תורים בנה לו קן על אחד העמודים - כמו בכל שנה. אני רואה שם שני גוזלים, וחןשבת לעצמי, שאתה אף פעם כבר לא תזכה לאהוב, לבנות קן ולגדל בו ילדים. אבא ואני, שזאת אמנם עשינו - לא הצלחנו לשמור עליך, ומשום כך לא מרפה ממני תחושת הכשלון. אף אחד לא הצליח לשמור עליך מפני הרע בני הטוב, ובשיחותי עם הורי, שהן לא מן העולם הזה, אינני מרפה מהם - מדוע לא שמרתם עליו, שם למעלה?