מלחמת יום הכיפורים
במהלך הלימודים באוניברסיטת חיפה שמרתי על קשר עם רובק'ה הסמח"ט. הוא אף הזעיק אותי לקחת חלק בפשיטה משוריינת, שהיתה מתוכננת להתבצע בפתחלנד בקיץ 1973, אך בוטלה מסיבה כלשהי, ואני חזרתי ללימודים. בתחילת חודש אוקטובר 1973, בנוסעי לאוניברסיטה, שמתי לב לשיירות צבאיות לא-שגרתיות, שנעו צפונה לעבר רמת הגולן. כעיתונים נרמז על מתיחות לא-מוסברת באוויר. החטיבה התכוננה באותם הימים במרץ רב לעצרת חטיבתית חגיגית לציון 25 שנים להקמת החטיבה. העצרת תוכננה להתקיים בפארק הירקון ב-8 באוקטובר במסגרת אירועי 25 שנים למדינת ישראל. על הכנת העצרת שקד רובק'ה, שראה בה פרויקט סיום לשירותו הצבאי. הוא תיכנן לפרוש מהצבא ואף החל להקים משק חי במושב בית ינאי שליד כפר ויתקין.
בערב יום הכיפורים, 5 באוקטובר, הוכרזה כוננות בפיקוד הצפון, והיחידות שיצאו לחופשת שבת הוזעקו חזרה לבסיסיהן. מבלי לדעת דבר נסעתי ביום חמישי למפקדת החטיבה במחנה ליד עכו, ושמעתי על הכוננות שהוכרזה. טילפנתי לביתו של רובק'ה וביקשתי להבטיח לי מקום בזחל הסמח"ט במקרה שתפרוץ מלחמה. ורובק'ה בשלו: "מוישה, עזוב שטויות, סע הביתה, לא תהיה מלחמה. להתראות בעצרת." ביום שישי בערב צילצל הטלפון בביתי: סמל מבצעים מאג"ם החטיבה היה על הקו. "כדאי שתבוא עם הציוד. העניינים מתחממים. "נפרדתי לשלום ממשפחתי, והעמסתי על מכונית הפורד הישנה שלי שק חפצים ובו ציוד לחימה. היו ברשותי חגור נשק, קסדה וכל מיני ציודים אישיים נוספים הדרושים לחייל בשדה הקרב. מפקדת החטיבה היתה שקטה ולא היתה כל פעילות. במשך כל הערב ישבנו במשרדו של מפקד המחנה סרן יום-טוב, והעברנו את הזמן בסיפורי חוויות. לקראת חצות, משלא אירע דבר, החלטתי לחזור הביתה.