הבן יקיר לנו
צעיר ילדינו, הקטן שבחבורה - בפריחתך.
זוכרים את ימיך שכל כך אהבת -
את התבונה, חוכמת המעשה עם השמחות המתפרצות
והדחף להספיק, לטעום מכל דבר, לא לאבד זמן -
כאילו ידעת...
חיים של הרף-עין ושלמים על אף הכל -
ובאהבה, כן ממש באהבה.
דאגנים מאוד אנחנו, בני. תמיד היינו.
ולא ידענו דוקא בלכתך דווקא בפעם הזאת
והיינו שוקטים במקומנו גם בלילה הנורא ההוא
בו נישאת על כתפי חבריך - שם בין ההרים הרחוקים.
עכשיו, איננו יודעים לבכותך -
מכאב הזיכרון - מפחד השיכחה.
ימים עוברים ובאים, מכסים על ההלם.
צעירים ויפים יבואו על פניך, בני, שנה אחר שנה -
יבואו וילבלבו במחזורים.
חוקות עולם מפתים, משכיחים - - -
רק אי שם בפנים נטועה לה אותה יורה שאינה נחה,
צורבת, מקוממת, כי לעולם לא נוכל להבין.
שיבואו הדברים מעצמם, כאילו.
נספר, נדבר כי איתנו אתה.
וכל עוד נזכור, אולי לא תאבד לנו בתהומות הנשייה?
בדממת עצי אורן, שם נבוא אל פחי הגירניום
שעל קברך.
שוב נדמה לשמוע את קולך כמלגלג בעצב:
"הי אמא ואבא -
ראו איך הלכתי, איך חלף הכל פתאום.
כל התקוות, חלומות חיי!
ואני רק בתחילת הדרך -
בעשרים ואחד אביביי" - - -
איה ושלמה צפריר