מרגע הגיעתנו ההודעה המרה, הוא ניצב לעיני ובת-צחוקו טרם סרה. אני רואה אותו בשומעו את המשימה וחיוכו מאיר. אני רואה אותו נפגע - וחיוכו מקל על המטפלים בו.
קשה לי לחשוב אחרת מאשר: גם בקברו זוהרת בת-צחוקו ואומרת: אמא, אבא, חברים: וכי יכולתי אחרת? האני צריך לדבר ולהסביר? הלא קיבלתי על עצמי את הדרך הזאת עד סופה? הביטו בי ועלי ויוקל לכם לקוות, להאמין ולעמוד גם מחר בכל הצפוי לנו. הביטו עלי ותאמינו...
סבא יצחק.