עברו ארבעים שנים מאז נפל גבי אחי בקרב נוקייב, בהיותו חייל בצבא.
הוא נולד בשנת 1942 בקיבוץ חפצי-בה, שבו עשה כמעט את כל 19 שנותיו. הייתי אז ילדה קטנה ואני זוכרת שהוא היה בעיני תינוק נורא יפה. גם שמו גבי ניתן לו על פי הצעתי שמצאה חן גם בעיני הורי. התכנים שספג ואיתם צמח היו אלו שרווחו בסביבת חייו בילדותו ונערותו. תכנים של חיי קיבוץ, חיי חברה ועבודה חקלאית, כפי שנחיו בארץ-ישראל בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, השירים שליוו רבות את החיים אז, ההווי הישראלי שעבר ממקום למקום בארץ הקטנה הזאת והקיף את כולם, הדי מלחמת השחרור וההתנדבות, לכל אלה ניתן למצוא שיקוף ב עולמו של גבי ובמעשיו.
הוא היה הצעיר במשפחתנו. הורינו הלנה ודוד, שהיו אנשים חמים מאד, שפעו אהבה אל הבן הקטן והוא נכון היה להחזירה אל סביבותיו בכל עת ולאורך חייו. הוא לא היה טיפוס השובב הפרוע או הספורטאי קל הרגליים. מה שלא הקל עליו לרכוש את הבכורה החברתית שכל ילד שואף אליה בילדותו. אבל הוא הונע והשתלב מהיותו ילד פעלתן, אוהב חיים ומוצא עניין בנושאים ותחומים רבים. מקשיב לשיחות המבוגרים בביתו וקולט היטב את המדובר. ער למתרחש סביבו ופתוח לכל סוג של עשייה. הירבה לקרוא ספרים ועיתונים. אהב להציג בהצגות על הבמה, ובכל דמות ששיחק טיפח את הממד ההומוריסטי שלה. ומן הצד האחר נמשך לעיסוקים טכניים ומכניים שהזדמנו לו ורצה לרכוש את המיומנויות שלהם.
כך הוא גדל ומגיע לשכבה הבוגרת בבית הספר, נער גבה קומה, רחב ממדים ומטפח בלורית בהירה. דמות ה"צבר" הישראלי התאפיינה אז, ממש כפרי שיח הצבר, בקליפתו הדוקרנית וב"תוך" הטוב שלו. גבי לא היה כזה. נעדרו בו חיספוס, ציניות וקשיחות ותוכו שודר ממנו ללא קליפות. אני גם לא זוכרת אותו מנסה להיות אחר. בדרכו שלו, שהתאפיינה ברוח טובה ובקבלה את האחרים ואת עצמו, הוא מוצא את מקומו. לפי אופיו לא היה לו קושי פנימי למצוא הנאה בחייו כפי שהם היו. הייתה בו שמחה והוא אהב להיות שמח. הירבה לחיים ולצחוק. אהב לאכול וגם לבשל, חברותי, ידידותי וטוב מזג מאין כמוהו. מעניין שהצד החייכני שלו הורגש יותר מאשר הצד הרציני שבעצם היה בו ולא נילווה אל הביטוי החיצוני שלו, אלא בא לביטוי בתוצאות ש"הגיש": חיבורים בלימודים, עמדות בדיונים, או אחריות בעבודה. הלימודים הלכו לו בקלות. הוא היה אינטליגנטי וגם נבון. בעל יכולות מצוינות של חשיבה ולמידה, של הבנה ושל ביטוי.
ובצד כל אלו - בחור של עשייה. אם זה לתקן דבר בבית ההורים, אם להכין מחנה או טיול, ואם, כאמור, לבצע כראוי עבודה במשק. עבד ברפת, במסגרייה, בכותנה, בפלחה ובהנאה יתירה בחריש ובזריעה. לעשות ולעבוד - היה אצלו עוד אופן של הגשמה עצמית, מבלי שחשב על כך במיוחד. ודרך העבודה במשק מתרחבים הקשרים שלו עם מבוגרים וצעירים, קשרים של הערכה וחיבה.
ותמיד היה ונשאר ילד של המשפחה וחבר של כל אחד בתוכה. בינו לבין אמא ואבא שררה לא רק אהבה אלא גם שותפות והנאה של כל אחד מן האחרים בתוך המשולש הזה. יש, למשל, תמונה שעומדת חיה לנגדי עיני: גבי ואני אופים עוגה. הוא מיומן במלאכות אלה פי כמה ממני והשמות בגרמנית (שפתה של אמא שלנו) של שלבי ההכנה ומרכיבי העוגה שגורים על פיו ונאמרין בטבעיות גמורה, שלא על מנת להצחיק, אבל אותי זה הצחיק אז וגם היום. כדי לצנן את העוגה הנחנו אותה על החלון ליד ה"טפטפת" (מקרר לא היה), העוגה נפלה, היינו צריכים "לשחזר" אותה מחדש אבל זה כבר ספור אחר...
כשסיים את כיתה י"ב הלך לשנת הדרכה בתנועת "המחנות העולים", כוון פחות נכסף אז בקרב חבריו. גבי לא ידע בדיוק אם הוא רוצה בזאת אבל בחושיו הרגיש, כנראה, שזה התאים לו אז. ואמנם, רבות מתכונותיו באו למיצוי כמדריך. כדרכו הוא חביב על חניכיו וחבריו המדריכים וגם מרוויח שנה חשובה של התנסות ומימוש עצמי. בסיום התקופה הזו ולפני הגיוס לצבא נפגשנו שנינו בתל אביב והלכנו לראות את להקת "התרנגולים", זה היה בדיוק החומר האהוב על גבי.
בן 19 הוא מתגייס לצבא, לסיירת גולני, כפי שרצה. מסיים את הטריונות ומתחיל במסלול המיוחד ליחידה זו. משיל מעליו קילוגרמים, מסתפר קצר כמו שצריך בצבא ונראה נהדר. עומד באימונים הקשים ומה שלא עושים עבורו תכונות הגוף וכושר מולד, עושים אצלו כוח רצון והתמדה ובטחון שהוא נמצא במקום הנכון, שכך צריך לעשות ושהכל יהיה בסדר. ושוב - חבר טוב ומחובב על כולם, כך מתואר הוא בפי חבריו משם, עליז, מאיר עיניים ומתחלק עם האחרים בקשה ובקל. ומאחורי החיוך מבחינים מפקדיו וחבריו בבחור חושב ובוגר שניתן לסמוך עליו בכל.
ארבעה חודשים לאחר שהתגייס לצבא לקח חלק עם היחידה שלו בקרב נגד הסורים, בכפר נוקייב שממזרח לכינרת ובקרב הזה מצא את מותו.
זהו ספור חייו הקצרים של גבי, נערנו הצעיר, האהוב, האוהב ובהיר המבט - לא רק כצבע עיניו התכולות אלא גם כהקרנה של המבט החיובי והאופטימי שבו הביט על העולם.
רחל סער (אחותו)
מאי 2002