לנמרוד,
נמרוד!... קשה לי לכתוב עליך, כי עוד לא השלמתי עם האסון הנורא, ועל כן אליך ולא עליך. אולי כך יהיה יותר קל. אינני יכולה להסתגל למחשבה המחרידה שלא אראך עוד לנצח. אתה הרי עוד חלק מאתנו מאז ומתמיד,
ולא יתכן שפתאום כך תיעלם, אנחנו זקוקים לך, צריך להמשיך, כולנו יחד, ולו גם כל אחד בדרכו. אבל... לחיות!
לרגע נראה לי שרק חלום בלהות חלמתי והנה אתעורר ואראה שוב את דמותך מהלכת ביננו. תמיד היית מלא ביטחון עצמי, קליל, מקבל הכל ברצון ובקלות. המלים "הכל בסדר" או "יהיה בסדר", אפיינו את תשובתיך. תמיד אהבת לצחוק ולרקוד אתנו. "נמרוד שלנו", שכה אהב לחיות, לשמוח ולפעול-איננו. תסלח לי אם אומר, במלים כה נרגשות, ובעיניים דומעות מבכי: אבד לנו חבר, חבר יקר, חבר מסור וגם גיבור.
נמרוד, תמיד תישאר בן כיתתנו ולעולם תהיה ה"גיבור" שלנו. לא נוכל לשכוח אותך. לא אדע אם תסתגל אי פעם לרעיון, שאכן לא תחזור עוד אלינו.
מרוה